אז לנדור נדר כמו שאני נדרתי, אז על מדרגות עץ גבוהות במרפסת דירתי השכורה באילת, זה בערך כמו לשחק בהורדת ידיים יחד עם כל העולם ואישתו, רק שכאן רק החזק ביותר שורד.

זה כמו לנוע בין טיפות טיפות שיורדים עלייך מהשמיים ביום חורף גשום וסוער ולנסות לפתח איזשהי יכולת לא להירטב.

זאת היכולת לנוע אי שם בעולם הזה, בין אנשים, בין בני אדם, להיות שם אבל לא באמת להיות שם.

להיות שקוף.

להיות בלתי נראה.

לתת מעצמך רק לאנשים שקרובים אלייך קרבת נפש אמיתית מאין כמוה, שמספרם בקושי כולל את המספר של כף יד אחד, בעוד ששאר העולם נדחק לו לאיזשהי פינה מלאת שוליים חסרת משמעות.

שוליים לא קיימים.

השוליים האלה יקומו לתחייה, רק בימי הולדת נידחים במהלך השנה.

במסיבות שבהם הנוכחות שם חובה.

באזכרות,

באירועים לא פשוטים,

וגם אז תמיד תהיה איזשהי שם מסכה שתשתמור עלייך ותגן עלייך

מכל רע.

זאת היכולת ללמוד לחיות במגננה תמידית.

זאת היכולת ללמוד ללכת לישון כאשר חצי עין תמיד פקוחה בלילה.

זאת היכולת להבין שאוהבך יכולים בין לילה גם להפוך לאויבך.

זאת היכולת להבין שחברייך לא תמיד יהיו שם בשבילך, יפרגנו, יתמכו ולא יחשבו רק על עצמם.

זאת היכולת להבין שבין רגע, כל הטוב והמוכר יכול להילקח ממך.

זאת היכולת להבין, שאם לא תבנה לך סביבה בטוחה ויציבה, שאלייה תמיד תוכל ללכת ולהתחבר ברגע שהחיים שלך

יתהפכו עלייך אתה לבסוף גם תתהפך איתם, ללא כל יכולת לקום או להתרומם.

זאת היכולת להבין שבסופו של יום,

בסופו של דבר,

יש לך בראש ובראשונה רק את עצמך.

ושהבטוח והמוכר נמצא תמיד אבל תמיד רק בגרעין עמוק עמוק ואמיתי שנמצא בתוך תוכך..

רק אתה מכיר אותו.

רק אתה יודע אותו.

רק אתה תמצא אותו אם רק תתאמץ.

ושהגרעין ימצא

אתה תמצא

ולימים תבין שדווקא אתה, מלבד אלוקים שבשמיים, תהפוך למגן הכי גדול של עצמך..

המשך יבוא...............