תמיד הוא ידע שמשהו חסר. הוא חיפש מה מציק לו אבל לא מצא. הציקו לו הרבה דברים ואנשים. אף אחד מהם לא היה מה שחסר. והוא רץ כל הזמן, מבקש את הדבר שאיננו ואבד שהיה ילד ואולי עוד לפני שנולד. הרגיש בליבו את הכמיהה אל הלא נודע, הזכרון העמום, המתעלם ונעלם.

הוא ניסה לרוץ יותר מהר ולדלג מעל המכשולים. עשה אימוני כושר מפרכים. שחה כל יום בבריכה. אכל מעט וצם הרבה. הוא ניתר וזינק אבל לא התרומם יותר ממה שהאחרים סביבו. הוא השתמש בחומר, ולמד את כל החוקים והמשוואות של חורים שחורים, חורי תולעת וכל מיני מימדי זמן ומרחב מוזרים. אך אף אחד מהם לא סיפק לו את מה שהיה חסר שם מלכתחילה.

הוא פנה לתורות אחרות, נסתרות וגלויות, עשה מדיטציה, הסתובב במעגלים, קרא ספרי קבלה והתייעץ באיצטגננים הכל בשביל להתקרב לאלוהים. אבל עדיין נותר חסר. הוא הרגיש ממש קרוב אל הפתח שעליו כולם מדברים אבל הדרך לא היתה שלו. אלא של אחרים.

נואש הוא נדד בדרכים הלא סלולות, נוהה אחרי ליבו, מכתת רגליו בלילות ירח מלא אל הרים חוורים, עולה פסגות ויורד בקעות. מנסה להגיע אל החסר. לא מוותר.

ואז ברגע אחד של חסד, שכבר הכל נראה אבוד, הוא פתח דלת ישנה, נכנס בעדה ונעלם לעולם.