אינני זוכרת אם כבר כתבתי על הנושא אבל אני בטוחה שתהיתי עליו רבות. לפני כמה שנים נתקלתי באמירה: חייה את חייך כאילו זה היום האחרון שלך. מאז נתקלתי בוריאציות שונות ומשונות של העצה הזו: חייה כאילו נשאר לך שבוע, חודש, שנה. לפעמים זה מנוסח בצורת שאלה: מה היית עושה אילו נשאר לך יום אחד לחיות או שנה לחיות?

מאז ועד היום אני תוהה איזו מן עצה מוזרה זו. אם הייתי יודעת שזה היום האחרון בחיי לא הייתי מתאמצת לעשות כלום או שמא מעבירה את היום בבית הקפה הכי טוב בעיר ואוכלת מלא עוגות קצפת ופסטה בשמנת. אם הייתי יודעת שיש לי עוד שנה לחיות הייתי מתפטרת מהעבודה וחיה על הפיצויים או החסכונות בקרן הפנסייה או על הלוואה שאני יודעת שלא אצטרך להחזיר וישנה כאוות נפשי, ואוכלת כאוות נפשי, ומסתכלת בתכניות ריאליטי ומשחקת במחשב ולא עושה הרבה מעבר לזה. בקיצור, הייתי עושה פחות או יותר מה שאני עושה היום רק בלי הלחץ והדאגה לגבי השאלה מה יהיה בעתיד. משום מה יש לי הרגשה שלא לזה התכוון המשורר למרות שזו התשובה הכי כנה שביכולתי לתת.

היום עלה על דעתי נוסח אחר של השאלה: מה הייתי עושה אילו ידעתי שזו השנה האחרונה שאני מלמדת? וחשבתי, כמובן, שלא הייתי מתאמצת יותר מדי. הייתי מצפצפת על מה שחושבים עליי ומנסה להשיג כמה שיותר ימי מחלה. ואולם, פתאום עלה על דעתי עוד משהו שקצת יותר מתאים אולי לכוונה המקורית של אלו שנתנו את העצה שהוזכרה לעיל. חשבתי שהייתי מעיזה להשתטות בשיעורים: לחקות כל מיני טיפוסי קולות, לנסות את כוחי בבדיחות קרש שאיש לא צוחק מהן, לשיר, לקפוץ, להתחפש, לשים עצמי ללעג. בסופו של דבר אולי כל אלו היו או גורמים לסילוקי מהתפקיד (חחח – זו השנה האחרונה – מה אכפת לי) או דווקא הופכים אותי למורה הרבה יותר משעשעת ומשועשעת (ואז אולי הייתי קצת מצטערת שזו השנה האחרונה אבל לא מאוד). השאלה עכשיו היא איך אני משכנעת את עצמי ללמד כאילו זו השנה האחרונה שלי בהוראה כשבעצם יש לי עוד כ-17 שנה עד הפנסייה?