שידרגתי לאייפון 4, בכלל לא היה לי אייפון 3. לא הצלחתי לחמוק מהשדרוג וכעת אני הופכת לאסירה בבית הכלא האכזר הזה, אסירה של האונליין.

תמיד הייתה לי משיכה בלתי מוסברת להיות מעודכנת ומחוברת. עוד בגיל 12 כשהאייסיקיו החל לתפוס תאוצה אני הייתי מהמגזימים האלה שבדקה שהם חוזרים מבית הספר הם מתחברים. ולא הייתי ילדה משועממת, היו לי תמיד עיסוקים, חוגים, שיעורים וגם חברים "אמיתיים". אבל משהו בי לא הרפה והעדפתי את הצ'יטוט על השיחות בטלפון.

באותה התקופה גם קיבלתי את הסלולרי הראשון שלי, והייתי פריקית של אסמסים, שהיו אז רק באנגלית ורק לחברי אותה רשת (!).

לקראת סוף התיכון היה מן קטע כזה לכתוב ב"away" באייסיקיו איפה אנחנו נמצאים, אני חושבת שהשקעתי הרבה יצירתיות ומגניבות, הרבה מעבר ל"בפלא ביי".שם החלו ניצני הקופירייטינג הראשונים שלי.

לאורך כל התקופה הנפלאה הזו של התיכון שנאתי את ההתמכרות הזאת שלי, את זה שאותי זה שבה הרבה יותר מאת האחרים. לא יכולתי פשוט להתנתק. וזה לא שהיה כל כך מעניין בפנים.בסופו של דבר עידן האייסיקיו נגמר אצלי לקראת הצבא, אבל בעיקר כי נוצרה אפליקציה כזו שיכולה להראות לך מי מסתכל לך ב-away. לא היה לי עניין בריגול הזה, וכמובן שזה הרתיע אותי מלהסתכל לאחרים.

אני לא יודעת איך "מקושרים" לא הצליח לעבוד עלי, זה פשוט היה נראה לי כמו ערסיאדה. הכל היה בעברית, התכנים בפנים היו מאוד רדודים ולא גלובליים, וחוץ מזה, זה האתר היה מלא בבאגים.

ואז הגיע הפייסבוק. בכלל לא שמעתי על זה עד שאח שלי סיפר לי שיש לו כל מני חברים מחו"ל שנמצאים שעות באתר הזה. אז התחברתי. בהתחלה העליתי אלבום תמונות אחד, הכל מהכל. אפילו לא היה צ'אט. לא היו תגובות לדברים. אבל שרצתי שם בלי סוף. כולם מסתכלים בתמונות של כולם, אפשר לראות איך הדייט של היום בערב נראה באור יום, בלילה, עם או בלי חולצה, אפשר להתחיל ככה עם בנים חדשים שהגיעו לעבודה- רק לצרף אותם לחברים ומשם זה בידיים שלהם.

בערך שנה וחצי, אולי יותר, הפייסבוק נמצא במתכונתו הנוכחית (פלוס מעט שינויי עיצוב). אני כבר מתחברת סתם, אפילו לא מעניין אותי כלום, אני סולדת מהכל אבל מכורה לזה באותה מידה. צוחקת על סטטוסים של אנשים וקוראת להם משועממים כשאני לא פחות משועממת מהם. לא מבינה איך אנשים מעלים תמונות כל כך אינטימיות שלהם, אבל האלבום האחרון שלי מתאילנד כולל גם הוא כמה תמונות כאלה שבטוח מישהו יושב ותוהה "למה היא חושבת שזה מעניין לעזאזל?", אבל הוא מסתכל.

העובדה שלפני שנה שידרגתי לסלולרי רגיל (עם מצלמה מדהימה דרך אגב), הייתה העוגן שלי להישאר בעולם הנורמלי, עולם של לא להיות מחוברת בכל דקה ודקה ולדעת מה קורה ולעדכן במה שקורה (או לא קורה) אצלי.

האייפון החדש שלי, שאין לו שום בעיות קליטה ובסך הכל הוא מכשיר די מטורף, יכבול אותי באזיקים וירטואליים אל ההתמכרות הכי קשה שלי. ואני לא מסוגלת להגיד לזה לא. כי כמו נרקומנית אמיתית, מרגע שנחשפתי לזה אני רק רוצה עוד. עוד תגובות על סטטוסים, עוד לייק לתמונות, עוד פרגונים על לינקים שלי מנגנת שאני מעלה מדי פעם. וכל תגובה כזאת עונה לי על איזשהו צורך, שאפשר לסכם אותו במילה אחת קצרה-צומי.