כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    0

    אזור ההתפתחות הקרובה

    31 תגובות   יום שישי , 19/10/07, 06:00
    אחת הדמויות החשובות אך העלומות ביותר בתולדות המחקר על התפתחות  החשיבה הוא החוקר היהודי הרוסי לב ויגוצקי (1934-1896), שפעל ויצר בתקופת השנים הסוערות של המהפכה ברוסיה ועליית השלטון הסובייטי.

       ויגוצקי זכה לכינוי 'המוצרט של הפסיכולוגיה' בזכות השילוב של המקוריות והרב גוניות של רעיונותיו ומחקריו. אלו ממשיכים לעורר סקרנות הולכת וגוברת ותחושה שמשמעויותיהם עדיין לא מוצו, למרות שחלפו למעלה ממאה שנה מאז העלה אותם על הכתב.  

     כמו מוצרט, גם חייו של ויגוצקי היו קצרים וסוערים. לאחר שכמה ממחקריו לא תאמו את הקו הסובייטי, הוא הוגלה לאזור כפרי מרוחק ושימש כמורה בבית ספר כפרי. בית ספר כפרי כזה היה למעשה מבנה של בית קטן הנמצא אי שם בין הכפרים ואליו מגיעים ילדי האיכרים מהסביבה. יש בו רק מורה אחד ורק כמה עשרות בודדות של ילדים בני גילאים שונים. בבית ספר כזה יש לילדים אחריות משותפת גדולה יותר לתהליכים המתרחשים בו מאשר לילדים בבתי ספר רגילים. הם מבצעים את פעולות הניקיון ומטפלים בכל מה שנדרש לטפל בו בבית הספר. הם מצויים בו רוב הזמן ביניהם לבין עצמם כשהם משחקים יחד ואף מלמדים זה את זה. ואילו המורה היחיד מבצע את מטלות ההוראה לא בכיתות חד גילאיות, כפי שהיא מתקיימת בבתי הספר הרגילים, אלא ב"הקבצות" של תלמידים ברמות שונות שאותם הוא אמור ללמד  את כל "המקצועות" . 

     לכאורה ניתן היה לצפות שההישגים הלימודיים של ילדים אלו יהיו נחותים בהרבה מאלה של הילדים בתי הספר הגדולים במוסקבה. והנה הסתבר לויגוצקי, שהישגי הלמידה של הילדים בבתי הספר הכפרי, לא נפלו ואף עלו על אלה שהושגו בבתי הספר הגדולים, שבהם כל קבוצת גיל לומדת בכיתה נפרדת, כל מקצוע נלמד במנותק מהמקצועות האחרים ועל ידי מורה נפרד, ומעל לכל, קיימת בהם חלוקת עבודה ברורה בין המורה, שתפקידו ללמד, ובין התלמידים שתפקידם הוא ללמוד. 

     ויגוצקי מצא, שהלמידה בבית הספר הכפרי היא אפקטיבית יותר מאשר בבית הספר הרגיל מאחר והיא מתרחשת בין התלמידים לבין עצמם, מתוך עיסוקיהם, משחקיהם ויוזמותיהם. זוהי למידה שברובה אינה מלמעלה למטה – על ידי המורה המעביר את "חומר הלימודים". 

      את מה שמתפתח קוגניטיבית בין הילדים בבית הספר הכפרי כינה ויגוצקי במושג  "אזור התפתחות קרובה"  (Zone of Proximal Development ). באזור זה מתרחשת למידה משותפת הגורמת להתפתחות אישית של הילדים, בהשפעת  'השונות המשלימה' המתקיימת ביניהם בידע, בכישורים ובמיומנויות.

    ומאידך, התהליכים השילוביים המתרחשים ביניהם בהתמודדות עם בעיות המיזם המשותף מוליכים להתפתחות של ידע משותף בתחומי ה'בין' שביניהם ומעבר לתהליכי פיתוח הידע האישיים של המשתתפים.

      ענינו של ויגוצקי היה בתיאור 'איזור ההתפתחות הקרובה' ומשמעותה בהקשר להתפתחות החשיבה אצל ילדים. אולם למידה כזו יכולה להתרחש גם במיזמים, שאנו נוטים באופן טבעי לארגן כמבוגרים יחד עם אחרים הרלוונטיים לנו.  

     הדוגמא הבולטת ביותר להתהוות של 'איזור התפתחות קרובה' אצל מבוגרים מתרחשת בארגוני סטארט-אפ. ארגונים אלה ממחישים היטב את אופיו המיוחד של 'אזור ההתפתחות הקרובה' כאזור שבו לא קיימת ההפרדה בין למידה ובין פיתוח ידע חדש. למידה מיזמית היא תמיד גם  תהליך של פיתוח ידע חדש. הלמידה המיזמית ב'איזור ההתפתחות המשותף' היא המסבירה קוגניטיבית את החדשנות המתרחשת בארגונים אלה.  אולם 'איזור התפתחות קרובה' ניתן לקיים עקרונית גם בכל התארגנות של קבוצות וקהילות מיזם שאנו מעורבים בהם בהקשרים רחבים של חיינו.  

     קבוצות וקהילות מיזם כאלה הם אחד מדרכי הביטוי למהותנו האנושית חברתית. דרך מיזמים שאנו מקיימים עם אחרים הרלוונטים לנו  אנו לומדים, יוצרים ומבטאים את עצמנו. אך ברוב המקרים איננו מודעים לתהליכים הקוגניטיביים האישיים והבין אישיים שאנו מבצעים בהם. 

     

    הנחות הלמידה של בתי הספר כפי שהוקמו בעקבות המהפכה התעשייתית הם הקובעות במידה רבה גם כיום כיצד אנו תופסים את מהותה של הלמידה, היכן וכיצד היא מתבצעת. זאת, הגם שהנחות אלה אינן תואמות את תהליכי הלמידה הטבעיים של בני האדם, שאנו מבצעים בהיותנו יצורים חברתיים הפועלים במיזמים.

      זו היא כנראה הסיבה העיקרית לכך שעד לעשור האחרון, מחקר ופיתוח של תהליכי 'איזור ההתפתחות המשותפת', כמעט ולא בוצעו, למרות הצורך הגובר בכך לנוכח המציאות הסבוכה והבעיתית של הסביבה האנושית שבה 'קהילות המיזם' הפועלות כ'איזורי התפתחות קרובים' הופכות יותר ויותר לחיוניות לקיומנו ולהצלחתנו האישית, הארגונית והחברתית.  

     

    גם עתה, לאחר שפותחו כבר הכלים והמתודות הנחוצות לחולל ולהאיץ את התהליכים ב'אזור ההתפתחות הקרובה', יש קושי תרבותי ניכר בהחדרתם לארגונים שלנו, שתרבותם מעוגנת עדיין בארגונים התעשייתיים של תקופת המהפכה התעשייתית. 

     לכאורה, הופעת האינטרנט וחדירתו גם לארגונים העסקיים הייתה צריכה לחולל שינוי מהותי בדפוסי  ההתנהלות של הארגונים שלנו ולעודד בארגונים דינאמיקה של התארגנויות של קבוצות וקהילות מיזם הפועלות כ'אזורי התפתחות קרובים' ולהפוך אותם למנוף העיקרי שדרכו הארגון הופך לאפקטיבי וליצירתי יותר, אך תהליך כזה עדיין לא מתרחש.

     

     

    אנחנו עדיין מחפשים את ה- Early adaptors.

     

     צבי לנירPraxis© 
    דרג את התוכן:

      תגובות (30)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/11/07 22:12:
      ספרו של ד"ר יורם הרפז "חכה, פיתיון ודגים: גישות לחינוך החשיבה" משווה בין שיטות חינוך חדשות.
        11/11/07 14:18:

       

      צטט: למה לי 2007-11-10 19:25:48

      צבי שלום, קראתי (גם את הקודמים) .נהניתי מאזור ההתפחות המשותפת. חיים ברשת מטשטשיים מרכז/פריפריה. הייתי שמח על חיזוק המימד החברתי בקונצפט (שבודאי לא שולל את שבירת היררכיות מסורתיות והגמוניות "תל אביביות" ואחרות).

      לא בטוח שזה בול מתיישב עם החשיבה שלך, אבל אולי תמצא בזה עניין

      http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?log=tag&ElementId=skira20071022_915538

       

       ל'למה לי' שלום.

      קראתי ומצאתי עניין במאמר.

      אכן, חדשנות עסקית בסיסית דורשת כמעט תמיד שינוי תפישתי והתנהגותי של קבוצה שלמה של אנשים - המנכ"ל, ההנהגה הבכירה ושאר המנהלים בכל הרמות. וכאן במקום הדיבורים הכלליים על הצורך ב"דיון קולקטיווי ופומבי", כפי שמופיע במאמר, אנו מפעילים כלים ומתודה שיטתית של פיתוח ידע משותף והתמרה של משמעויות השינוי הנדרש בכל רמות הארגון באמצעות 'אזורי התפתחות משותפים'.

       גישה זו מתבססת על ההכרה שחדשנות משמעותה צמיחה מבפנים.

      זו מבוססת על הכלכלן ג'וזף שומפטר שהציע עוד באמצע המאה הקודמת תיאוריה כלכלית לפיה הכוחות המשנים את המבנה הכלכלי יכולים לנבוע מתוך המערכת.  הגורם העיקרי המניע את הצמיחה היא החדשנות הפנימית בתוך המערכות עצמן.

      בפוסט 'ה-hrdware וה-software של היצירתיות' התייחסתי ליישימותה של המתודה שפיתחנו  בקהילות, וחשיבותה לפריחה הכלכלית והחברתית של ישראל.

       http://lanir.cafe.themarker.com/view.php?u=68138

        

      את אחד הפוסטים הבאים אני מתקון להקדיש ליישימות רעיונות ופיתוחים אלה בארגונים.

        צביקה לניר  

       

        10/11/07 19:25:

      צבי שלום, קראתי (גם את הקודמים) .נהניתי מאזור ההתפחות המשותפת. חיים ברשת מטשטשיים מרכז/פריפריה. הייתי שמח על חיזוק המימד החברתי בקונצפט (שבודאי לא שולל את שבירת היררכיות מסורתיות והגמוניות "תל אביביות" ואחרות).

      לא בטוח שזה בול מתיישב עם החשיבה שלך, אבל אולי תמצא בזה עניין

      http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?log=tag&ElementId=skira20071022_915538

       

        9/11/07 22:37:

      הבעיה איננה שלי. אני מעולם לא הייתי זקוק למסגרת בכדי ללמוד. אלא שנוכחתי לדעת שזהו איננו המקרה השכיח. הישום ברור לי, אלא שאינני משוכנע שיתאים לרוב האוכלוסיה.

      צטט: לניר 2007-11-09 18:20:17

       

      צטט: tal_riv 2007-11-08 04:41:32

      הנושא מעניין. עידן האינטרנט ודאי יתמוך בו, מאחר וזה יקל על השיתןף.

      עם זאת, הקושי בהחדרת הרעיון נובע מהשונות שתיוצר בין קבוצות למידה שונות והקושי בבקרה ובפיקוח.

      טל

      אתה מעיד על עצמך שאתה אינדיוידואליסט ללא תקנה.'איזור ההתפתחות המשותפת' הוא איזור ההתפתחות של האנידוידואליים והדרך שלהם לשתף פעולה. האינדיודואלים הם שיצרו ויקשרו בין קבוצות הלמידה או קהילות הלמידה השונות.

      מי צריך את הבקרה והפיקוח מלמלעלה?.

      ראה בהקשר זה גם את הפוסט החדש שלי על הhardware וה- software של החדשנות.

      צביקה לניר

       

        9/11/07 18:20:

       

      צטט: tal_riv 2007-11-08 04:41:32

      הנושא מעניין. עידן האינטרנט ודאי יתמוך בו, מאחר וזה יקל על השיתןף.

      עם זאת, הקושי בהחדרת הרעיון נובע מהשונות שתיוצר בין קבוצות למידה שונות והקושי בבקרה ובפיקוח.

      טל

      אתה מעיד על עצמך שאתה אינדיוידואליסט ללא תקנה.'איזור ההתפתחות המשותפת' הוא איזור ההתפתחות של האנידוידואליים והדרך שלהם לשתף פעולה. האינדיודואלים הם שיצרו ויקשרו בין קבוצות הלמידה או קהילות הלמידה השונות.

      מי צריך את הבקרה והפיקוח מלמלעלה?.

      ראה בהקשר זה גם את הפוסט החדש שלי על הhardware וה- software של החדשנות.

      צביקה לניר

        8/11/07 04:41:

      הנושא מעניין. עידן האינטרנט ודאי יתמוך בו, מאחר וזה יקל על השיתןף.

      עם זאת, הקושי בהחדרת הרעיון נובע מהשונות שתיוצר בין קבוצות למידה שונות והקושי בבקרה ובפיקוח.

        2/11/07 16:13:

       

      צטט: עדיאיתן 2007-10-31 16:09:43

       

      עדי

      אמתין בסבלנות. קורץ

      צבי לניר

       

       

        31/10/07 16:09:

       

      צטט: לניר 2007-10-31 07:45:05

      עדי ועופר

      אנו אמורים לחנך ילדים לעולם בו יצטרכו להיות life learners,  ושבו יצטרכו לפעול יחד עם אחרים במיזמים משותפים לפיתוח ידע והתמודדות עם בעיות חדשות.

      כיצד להכשירם לכך?. הלמידה כ'אזור ההתפתחות המשותפת' נראית לי עקרונית כהיחידה המערכתית הבסיסית לכך.

      לא הצלחתי למצוא בקפה מישהו שיעורר חשיבה ודיון בתחום חינוך הילדים שלנו.

      אני בהקשר הנוכחי התכוונתי להעלות את מושג 'אזור ההתפתחות המשותפת' בהקשר של עולם המבוגרים.

      עדי אם את תהיי מוכנה לכתוב פוסט שיתמקד בחינוך הילדים, אשמח לתרום.

      צבי לניר

       

      שלום צבי.

      אשמח מאוד לכתוב פוסט בנושא, בהקשר לנושא שהעלת. היום זה לא אפשרי, אבל מחר , בע"ה.מחייך

        31/10/07 07:45:

      עדי ועופר

      אנו אמורים לחנך ילדים לעולם בו יצטרכו להיות life learners,  ושבו יצטרכו לפעול יחד עם אחרים במיזמים משותפים לפיתוח ידע והתמודדות עם בעיות חדשות.

      כיצד להכשירם לכך?. הלמידה כ'אזור ההתפתחות המשותפת' נראית לי עקרונית כהיחידה המערכתית הבסיסית לכך.

      לא הצלחתי למצוא בקפה מישהו שיעורר חשיבה ודיון בתחום חינוך הילדים שלנו.

      אני בהקשר הנוכחי התכוונתי להעלות את מושג 'אזור ההתפתחות המשותפת' בהקשר של עולם המבוגרים.

      עדי אם את תהיי מוכנה לכתוב פוסט שיתמקד בחינוך הילדים, אשמח לתרום.

      צבי לניר

        30/10/07 21:55:

       

      צטט: עופר_לוי 2007-10-19 21:28:24

      שלום צבי, אתה נוגע בנושא היקר לליבם של אלו, אשר בחרו בחינוך ביתי. מדובר בכמה עשרות משפחות של "משוגעים", שמנסים להביא את הטבעיות לחייהם של הילדים שלהם. כמה כואב לראות שהם נתפסים כיוצאי הדופן, בעוד כולם רואים את הכאב שהמבנה הלא טבעי של בתי הספר, גרם לנו ועכשיו יגרום לילדים שלנו. נושא חשוב מאין כמוהו. תודה, עופר

       

      תרשה לי עופר לומר שהחינוך הביתי לא נראה לי מתאים ל"אזור התפתחות משותפת". הורים, שהחליטו שעדיף שילדיהם ילמדו בבית, חיים בעצם בתוך מסגרת אישית ביתית. לילדים אין מסגרת חברתית משותפת ומתרחבת. זה יכול היה מעט להתאים לו היו במשפחה גדלים יחד 12 ילדים, וזה מוסיף על זה ולגיל אין משמעות

      את המודל המופיע בפוסט אני רואה כן בשיטת החינוך בבתי הספר הדמוקרטיים, האדוקים יותר. אלו שנותנים לילדים מרחב לבנות לעצמם את מערכת הלמודים. (לעומת בתי ספר דמוקרטיים בהם יש מבנה מחויב של לימודים וכיתות). ביתי הבכורה בחרה ללמוד בבית ספר כזה , בזמן שעדיין גרתי ברמת הגולן (חייתי שם עשרים שנה). את כל תקופת התיכון היא עברה שם. הילדים בבית הספר מלמדים זה את זה או פונים למדריך. יכול להיות מצב שילד בן עשר ילמד ילד בוגר ממנו בתחום שהוא בקי בו. לא היתה משמעות לגיל. בבית הספר היו ילדים מכיתה א' עד י"ב. הלמידה היתה מכל הנעשה סביב. הילדים יזמו פרויקטים חוצי גילאים כמו בית חיות, או מוזיקה ועוד ועוד. אנחנו כהורים היינו מעורבים וכל הורה הוזמן להגיע מתי שליבו חפץ לבית הספר להשתתף בעשיה. יכולתי ללמד או להביט וללמוד, או לשבת ולקרוא. היתה לי גם ביקורת, לצערי, בגלל הרצון לקבל תעודת בגרות- זה היה לא פשוט. תמיד יש עוד לעשות. אבל הילדים מאושרים ולומדים בקצב שלהם. ילד בן 4 קורא או בן 8.

      עפ"י מה שכתב פה לניר (וטרם התעמקתי בנושא) נכון להיום בחינוך בתי הספר הדמוקרטיים הם המודל הכי קרוב. אין הבידול, יש שיתוף, יש חברה מעורבת. ובבית, כמו בבית. זה לא דומה. אולי משפחות שמחנכות בבית מתקשרות על בסיס הרצון לחלוק בעיות ופתרונות, אבל הם לא מקימים בי"ס לחינוך ביתי. כי אז זה כבר לא יהיה ביתי.

        30/10/07 20:20:
      אני בהחלט מסכים. רעיון פורה ויפה. אבל למה לייחס אותו לויגוצקי?
        30/10/07 08:38:

       

      צטט: אוליבר ט. 2007-10-29 22:20:22

      הי צבי,

       ידיעותיי על הZPD הן מעט שונות משלך. אגב, למדתי על זה כסטודנט לפסיכולוגיה - הגעת לזה מהכיוון העסקי?

       

      בכל מקרה, למיטב ידיעתי ה"אזור" עליו מדבר ויגוצקי הוא לא איזור בין אישי בו מתרחשת למידה (הגדרה שפחות או יותר עולה מדבריך, וכך אני חושב שהבינוך קוראיך - אולי לא הבנתיך?).

      ה"אזור" מוגדר כמרחק בין רמת הידע הנוכחית של הילד לבין הרמה אליה הוא יכול להגיע אם ימצה את הפוטנציאל שלו.

      יעני אם הוא יודע 8 ויכול לדעת 10, הZPD הוא המרחק בין 8-10.

       

      הלמידה משותפת (כזו המתרחשת במישור הבינאישי) היא כלי להביא את הילד עמוק לתוך ה"איזור" הפרטי שלו. כביכול לרף העליון בתוך האיזור. מכאן זה מתקשר לרעיון הווב 2.0 וכיו"ב.

       

      זה גם אכן מה שקורה בקרב קבוצות הילדים שויגוצקי חינך בכפר.

       

      אבל - וזה חשוב להדגיש - אני לא בטוח שהוא התייחס למה שקורה בכפר כדרך היחידה, או הטובה ביותר, להביא את הילד למיצוי הפוטנציאל האישי שלו. אולי כן אולי לא - לא יודע.

       

      מה שבטוח - אני אוהב את הרעיון.

       

       

       

      בשעורי הפסיכולוגיה נוהגים ללמד את ויגוצקי ואת ה- ZPD בדרך כלל בקשר לווכוח בין ויגוצקי ופיאז'ה.

      ז'אן פיאז'ה טען כי הילד  עובר שלבים קבועים ומותאמי גיל של התפתחות, והשינוי שהילד עובר הוא שינוי פנימי שלא תלוי בסביבתו.

       לעומתו טען ויגוצקי כי  אין שום דבר אוניברסלי בעולם, וההתפתחות של ילדים ומבוגרים קשורה לא רק בכישוריהם האישיים ככישורים מבודדים אלא גם ביכולתם לפתח אותם בהקשר ובסביבה החברתית המשמעותית להם. ולכן כאשר אנו רוצים לבחון את יכולתו של הילד, כל מדידה בנקודת זמן נתונה עשויה להטעות.  לפי עקרון ה – ZPD כל ילד יכול להתקדם ולהתפתח מעבר לרמה הנוכחית שלו בעזרת ה'תיווך' וה'חיכוך' בין התלמיד לחומר הנלמד, למורים ולסביבה הלימודית.

       פיאז'ה רואה מולו ילד המתקדם באופן ספונטני ורציף משלב התפתחות פנימי אחד לשני,  ויגוצקי לעומתו רואה מולו את מה שוראלה ומטראנה תיארו כ The brain is not a brain. כלומר, חשיבתנו והתפתחותה היא לעולם לא רק אישית היא תמיד אישית-חברתית.

      חוקרים שונים לקחו את הרעיונות של ויגוצקי לכוונים שונים ומדגישים דברים שונים בה.

      יש חוקרים המתייחסים ל"אזור"  כמרחק בין רמת הידע הנוכחית של הילד לבין הרמה אליה הוא יכול להגיע אם ימצה את הפוטנציאל שלו, שהוא כאמור הפוטנציאל במפגש האישי-עם הקבוצה המשמעותית לו. או כפי שאתה תארת זאת,  אם הוא יודע 8 ויכול לדעת 10, הZPD הוא המרחק בין 8-10.

      אנחנו מתייחסים ל"אזור" כהמרחב שנוצר ב"בין" שבין מוחות או החשיבה של המשתתפים ותהליך המתהווה ב'איזור ההתפתחות המשותפת'.

      אותנו לא מענינת המדידה. אותנו מענין התהליך בהתהוותו. ובכך אנו שונים מהפסיכולוגים שלימדו אותך באוניברסיטה את וגיוצקי.

      אפשר לאומר שאנחנו "לקחנו" מויגוצקי את מה שמעניין ומפרה אותנו, מעבר למה שכולם רואים בו. לתפסתנו ה'שועלית' (ואם המושג הזה לא מוכר לך, מציע שתקרא את הפוסטים בבלוג זה שעוסקים בכך), זו היא לא רק זכותנו, אלא גם חובתנו - לחרוג מעבר לידע הקאנוני.

      אני מניח שתסכים עימי שהפירוש שאנו נותנים ל'איזור ההתפתחות המשותפת' הוא פורה יותר כאשר רוצים לבחון את הווב 2.0 והשלכותיו על תופעות הלמידה, פיתוח הידע והיצרתיות האנושית.

      תודה לך על הערתך. היא איפשרה לפרש דברים שלא היו עולים אם שאלתך לא היתה נשאלת.

      צביקה לניר.

        29/10/07 22:20:

      הי צבי,

       ידיעותיי על הZPD הן מעט שונות משלך. אגב, למדתי על זה כסטודנט לפסיכולוגיה - הגעת לזה מהכיוון העסקי?

       

      בכל מקרה, למיטב ידיעתי ה"אזור" עליו מדבר ויגוצקי הוא לא איזור בין אישי בו מתרחשת למידה (הגדרה שפחות או יותר עולה מדבריך, וכך אני חושב שהבינוך קוראיך - אולי לא הבנתיך?).

      ה"אזור" מוגדר כמרחק בין רמת הידע הנוכחית של הילד לבין הרמה אליה הוא יכול להגיע אם ימצה את הפוטנציאל שלו.

      יעני אם הוא יודע 8 ויכול לדעת 10, הZPD הוא המרחק בין 8-10.

       

      הלמידה משותפת (כזו המתרחשת במישור הבינאישי) היא כלי להביא את הילד עמוק לתוך ה"איזור" הפרטי שלו. כביכול לרף העליון בתוך האיזור. מכאן זה מתקשר לרעיון הווב 2.0 וכיו"ב.

       

      זה גם אכן מה שקורה בקרב קבוצות הילדים שויגוצקי חינך בכפר.

       

      אבל - וזה חשוב להדגיש - אני לא בטוח שהוא התייחס למה שקורה בכפר כדרך היחידה, או הטובה ביותר, להביא את הילד למיצוי הפוטנציאל האישי שלו. אולי כן אולי לא - לא יודע.

       

      מה שבטוח - אני אוהב את הרעיון.

       

      דרך אגב - לגבי השפה הגבוהה. אשמח אם מתשיך ככה.

      תודה

        29/10/07 16:12:

       

      צטט: udi.s 2007-10-28 12:15:55

      מר לניר
      מניסיוני באירגונים כמתבונן מהצד בלבד (כל חיי הייתי עצמאי) השותפים בארגון מנסים לשמור את ה"ידע" שיש להם כדי להשתמש בו לקידום אישי בתוך המערכת, ולמעשה נוצרים ניגודי אינטרסים בין אנשים ומחלקות שונות בתוך אירגון שלכאורה מטרתו משותפת
      בארגונים בירוקרטיים שבהם אין מדדים של יעילות או ריווחיות זה בולט במיוחד, אך גם בארגונים עיסקיים שמטרתם יצירת רווח ראיתי כיצד חלק מגוף עיסקי מחבל בגוף תוך ניגוד אינטרסים ופגיעה ממשית במטרות העסק 
      גם עלי הכותרת בדוגמא שהבאת "יודעים" שהשמש זורחת רק בצד אחד, כיצב מתגברים על "חולשות" אנושיות אלו כדי להביא בעלי אינטרסים שונים לפעול למטרה משותפת בתוך ארגון??
      אודי

       

      אודי  ספקותיך מוצדקות והן גם מוכרות לי מהערות של קוראים אחרים בהזדמנויות שונות. אך ההתייחסות  לכך ושווה מחייבת פתיחה של מסך נוסף.  ופתיחה כזו ראויה לפוסט נפרד.

       

      אתה, וכמובן כל הקוראים האחרים של פוסט זה מוזמנים לקרוא את הפוסט החדש:-

       

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=195173

       

       

      צביקה לניר

        28/10/07 12:15:
      מר לניר
      מניסיוני באירגונים כמתבונן מהצד בלבד (כל חיי הייתי עצמאי) השותפים בארגון מנסים לשמור את ה"ידע" שיש להם כדי להשתמש בו לקידום אישי בתוך המערכת, ולמעשה נוצרים ניגודי אינטרסים בין אנשים ומחלקות שונות בתוך אירגון שלכאורה מטרתו משותפת
      בארגונים בירוקרטיים שבהם אין מדדים של יעילות או ריווחיות זה בולט במיוחד, אך גם בארגונים עיסקיים שמטרתם יצירת רווח ראיתי כיצד חלק מגוף עיסקי מחבל בגוף תוך ניגוד אינטרסים ופגיעה ממשית במטרות העסק 
      גם עלי הכותרת בדוגמא שהבאת "יודעים" שהשמש זורחת רק בצד אחד, כיצב מתגברים על "חולשות" אנושיות אלו כדי להביא בעלי אינטרסים שונים לפעול למטרה משותפת בתוך ארגון??
      אודי
        28/10/07 04:51:

       

      צטט: לניר 2007-10-27 08:12:55

       

      צטט: ארז פרץ 2007-10-26 00:14:49

      צבי, ריתקת אותי לחלוטין.

       

      למדתי לקח פעם מחבר - לזהות אצל אחרים שעובדים איתם, ובכלל - שבאים איתם במגע, מה אפשר לקחת מהם.

       

      את עניין ההתפתחות הקרובה למדתי על בשרי באוניברסיטה. מגע עם המון אנשים, עבודה בקבוצות, ואפילו בקבוצות שחוזרות על עצמן (עם אותם אנשים) הפרו אותי המון, הניעו אותי לקחת דברים ולעשות דברים שלא חשבתי עליהם.

      הסטודנטים זה כר ענק בשביל לבחון את העניין הזה, במיוחד שהם סבוכים חברתית, כמו פה בבאר שבע (אוניברסיטה שמוגדרת "חברתית" לחלוטין, גם בהשוואה לאוניברסיטאות אחרות בארץ). יש הרבה ללמוד, ואת רוב הלמידה אני מבצע דווקא עם שיחות מאנשים ולאו דווקא ישירות מול המרצים. סיעור מוחות לפני כניסה לעבודה או לפרויקט גמר - שאותו אנו חווים עכשיו, עובד מעולה הרבה יותר מאשר לקרוא ספר על חשיבה המצאתית. וזה מדהים אותי.

      ארז

      המוח פועל דרך אסוצאציות ולא דרך מידע או ידע. מה שחשוב גם לגבי המידע והידע הוא האסוציאציות שהם מעורר במחשבתנו.

      'אזור ההתפתחות המשותף' הוא האזור שבו חשיבתך מגורה על ידי אסוציאציות חדשות המתעוררות על ידי סוג מיוחד של שיח שיכול להתפתח בחבורת הסטודנטים שמתמודדים עם אותו מיזם או עם אותו שדה אתגרי.

      תאר לך אוניברסיטה מסוג חדש שבה הפרופסור אינו מרצה מהפודיום אלא משתתף פעיל ב'אזור ההתפתחות המשותף'.

      מה דעתך?

       צבי,

      הרעיון שלך יפה, וזה מה שקורה אצלנו במפגשי המלגה. מסתדרים בקבוצות, זורקים רעיון, והרכזים מפתחים רעיונות ונותנים הכוונה לכל קבוצה. לפני זה כמובן הם שואלים מה אנחנו מתכננים לעשות, ואז זורקים רעיונות שיכולים להבשיל.

      זה עובד נפלא ומפרה מאוד.

       

      אם כבר הרעיון שלך אגב, תרשה לי לפתח אותו הלאה. אפשר להביא במקום מרצים רגילים - מרצים מן החוץ, אנשים שעברו דבר או שניים בעולם העסקי, והם אלו שייכנסו לתוך הקבוצות ויהיו משתתפים פעילים. להם גם הנסיון וגם פחות גבולות מאשר מרצים ממוסגרים בחומר. 

        27/10/07 23:44:

      מבין.

      אהבתי את הצעתך לארז.

        27/10/07 08:34:

       

      צטט: עופר_לוי 2007-10-26 10:23:04

      צבי,

       

      בהקשר של העשייה וההפרייה הקבוצתית ומה שבין האנשים, אני יכול להוסיף שבמשך ארבע שנים הנחיתי קורס שנקרא ביטוי עצמי ומנהיגות. זה היה קורס ארוך של שלושה וחצי חודים ובכל פעם היו כחמישים משתתפים. התהליכים היו מרתקים ואחד הדיונים היה על היווצרותה של קהילה שהיא מעבר לקיומו של היחיד. אפשר היה לחוות את היווצרותה של רוח הקהילה שהייתה המכלול של האינטראקציות בין המשתתפים והאמונות של המשתתפים.

       

      אם בפרקסיס יש לכם כלים להעצים את התהליכים הללו ולכוון אותם זה נהדר !!

       

      עופר

      עופר

      אנו ב'פרקסיס' עוסקים בקהילות שצריכות לעמוד במבחן התוצאה.

      אחד הגורמים שהאיצו לאחרונה שוב את עבודתנו על פיתוח מתודות וכלים היה כשלון צה"ל בהנחלת 'תפיסת ההפעלה' החדשה שניסה לעצב והשלכותיה על מה שהתרחש במלחמת הלבנון השניה.

      זו היתה בבחינת עדות נוספת ומכאיבה  לכך ש יצירת הבנות כלליות ורוח הקהילה הם לא מספיק אפקטיביים לביצוע תהליכי  למידה ופיתוח ידע  לצרכי גיבוש תפיסה רלוונטית משותפת לפעולה. ואף פחות מכך ליכולת לקיים את המשך הלמידה נוכח התבדות כמה מהנחות המוצא שהיו לפני המלחמה.

      צביקה לניר

       

        27/10/07 08:12:

       

      צטט: ארז פרץ 2007-10-26 00:14:49

      צבי, ריתקת אותי לחלוטין.

       

      למדתי לקח פעם מחבר - לזהות אצל אחרים שעובדים איתם, ובכלל - שבאים איתם במגע, מה אפשר לקחת מהם.

       

      את עניין ההתפתחות הקרובה למדתי על בשרי באוניברסיטה. מגע עם המון אנשים, עבודה בקבוצות, ואפילו בקבוצות שחוזרות על עצמן (עם אותם אנשים) הפרו אותי המון, הניעו אותי לקחת דברים ולעשות דברים שלא חשבתי עליהם.

      הסטודנטים זה כר ענק בשביל לבחון את העניין הזה, במיוחד שהם סבוכים חברתית, כמו פה בבאר שבע (אוניברסיטה שמוגדרת "חברתית" לחלוטין, גם בהשוואה לאוניברסיטאות אחרות בארץ). יש הרבה ללמוד, ואת רוב הלמידה אני מבצע דווקא עם שיחות מאנשים ולאו דווקא ישירות מול המרצים. סיעור מוחות לפני כניסה לעבודה או לפרויקט גמר - שאותו אנו חווים עכשיו, עובד מעולה הרבה יותר מאשר לקרוא ספר על חשיבה המצאתית. וזה מדהים אותי. 

      ארז

      המוח פועל דרך אסוצאציות ולא דרך מידע או ידע. מה שחשוב גם לגבי המידע והידע הוא האסוציאציות שהם מעורר במחשבתנו.

      'אזור ההתפתחות המשותף' הוא האזור שבו חשיבתך מגורה על ידי אסוציאציות חדשות המתעוררות על ידי סוג מיוחד של שיח שיכול להתפתח בחבורת הסטודנטים שמתמודדים עם אותו מיזם או עם אותו שדה אתגרי.

      תאר לך אוניברסיטה מסוג חדש שבה הפרופסור  אינו מרצה מהפודיום אלא משתתף פעיל ב'אזור ההתפתחות המשותף'.

      מה דעתך?

        26/10/07 10:23:

      צבי,

      תודה על התיאור החדש.

      הסוגיה שאני מתייחס אליה היא הצורה ולא התוכן. הבנתי כבר קודם את התוכן. שאלתי היא האם הדרך החדשה שבה תיארת את הדימוי עם הפרח עדיפה על הדרך האחרת של המשפט המורכב.

      בהקשר של העשייה וההפרייה הקבוצתית ומה שבין האנשים, אני יכול להוסיף שבמשך ארבע שנים הנחיתי קורס שנקרא ביטוי עצמי ומנהיגות. זה היה קורס ארוך של שלושה וחצי חודים ובכל פעם היו כחמישים משתתפים. התהליכים היו מרתקים ואחד הדיונים היה על היווצרותה של קהילה שהיא מעבר לקיומו של היחיד. אפשר היה לחוות את היווצרותה של רוח הקהילה שהייתה המכלול של האינטראקציות בין המשתתפים והאמונות של המשתתפים.

       

      אם בפרקסיס יש לכם כלים להעצים את התהליכים הללו ולכוון אותם זה נהדר !!

       

      עופר

        26/10/07 00:14:

      צבי, ריתקת אותי לחלוטין.

       

      למדתי לקח פעם מחבר - לזהות אצל אחרים שעובדים איתם, ובכלל - שבאים איתם במגע, מה אפשר לקחת מהם.

       

      את עניין ההתפתחות הקרובה למדתי על בשרי באוניברסיטה. מגע עם המון אנשים, עבודה בקבוצות, ואפילו בקבוצות שחוזרות על עצמן (עם אותם אנשים) הפרו אותי המון, הניעו אותי לקחת דברים ולעשות דברים שלא חשבתי עליהם.

      הסטודנטים זה כר ענק בשביל לבחון את העניין הזה, במיוחד שהם סבוכים חברתית, כמו פה בבאר שבע (אוניברסיטה שמוגדרת "חברתית" לחלוטין, גם בהשוואה לאוניברסיטאות אחרות בארץ). יש הרבה ללמוד, ואת רוב הלמידה אני מבצע דווקא עם שיחות מאנשים ולאו דווקא ישירות מול המרצים. סיעור מוחות לפני כניסה לעבודה או לפרויקט גמר - שאותו אנו חווים עכשיו, עובד מעולה הרבה יותר מאשר לקרוא ספר על חשיבה המצאתית. וזה מדהים אותי. 

        25/10/07 16:57:

       

       

      צטט: עופר_לוי 2007-10-24 00:51:29

       

       

       

      "ומאידך, התהליכים השילוביים המתרחשים ביניהם בהתמודדות עם בעיות המיזם המשותף מוליכים להתפתחות של ידע משותף בתחומי ה'בין' שביניהם ומעבר לתהליכי פיתוח הידע האישיים של המשתתפים. "

       

      עופר

      כפי שכבר השבתי לך, משפט זה הוא אכן מסובך והרעיון שהוא בא לבטא ראוי להבהרה נוספת.

      אשתדל לעשות זאת באמצעות המטאפורה הבאה:-

      דמיין לעצמך את 'איזור ההתפתחות המשותפת' כפרח. ואת כל  אחד מהמשתתפים בו כ'עלה כותרת' של פרח זה. 'עלי הכותרת' משתתפים בפיתוח הידע החדש ב'מרכז הפרח'.

      הידע החדש שהם מפתחים במרכז הפרח אינו "שייך" לאף אחד מהם. הוא התפתח "ביניהם".

      ניתן לאומר עליו כי הוא ידע קבוצתי.

      ידע זה מותמר שוב, משנה ומעשיר את הידע האישי של המשתתפים בתהליך.

      האם הצלחתי להבהיר את הדברים?.

      צביקה לניר

       

       

        24/10/07 15:00:

       

       

       

      צטט: עופר_לוי 2007-10-24 00:51:29

       

      לא עופר, אינך טועה.

       

      זו היא התחלקות של כתיבה מסורבלת שאין לה מקום בבלוג.

       

      תודה על שהערת את תשומת לבי לכך.

       

      צבי לניר

       

        24/10/07 14:10:

       

      צטט: לניר 2007-10-24 06:48:07

       

      צטט: עופר_לוי 2007-10-24 00:51:29

       

       

      אני רוצה גם לשתף אותך בדילמה קטנה שיש לי לגבי הפוסטים שלך.

      מצד אחד, אני שמח על העושר התוכני שאתה מביא ועל יכולת ההתבטאות הגבוהה.

      מצד שני, אני תוהה האם השפה הגבוהה, שבה אתה משתמש, אינה מרחיקה את "האדם הרגיל" מהבנה והפנמה של התכנים הללו.

      הדילמה היא מה "נכון"?

      לאתגר את הקוראים ולמשוך אותם לרמת הדיון שאתה מציע תוך איבוד חלק מהמשתתפים או לפשט יותר את הדימויים והתכנים תוך הרחבת מעגל המשתתפים תוך סיכון "להשטחת הדיון".

      מתלבט

      עופר

      תודה לך.

      גם אני מתלבט. הייתי יכול לוותר על הדיוק המונחי והמושגי ולכתוב בצורה פופולרית ורגשית יותר על מנת למשוך קהל קוראים גדול יותר. אך דומני שבכך אחטא למטרה ולמהות הפנימית של הבלוג.

      יש סוגים שונים של בלוגים וברשת יש מקום לכולם. הייתי מסווג את הבלוג שלי כבלוג מקצועי (אינני שבע רצון מהגדרה זו אך בינתיים אין לי הגדרה מדוייקת יותר) שמה שצריך לאפיין אותו הוא שלא ניתן לגלוש בו במהירות ולעבור לבלוג אחר ווהוא מעורר בקורא רק תגובות קצרות שעיקרן רגשיות והבעת דעה. לדוגמא

      "פוסט נפלא... ממש התכוונת למה שגם אני מרגיש...אני מככב אותך... וכו, אלא לבלוג שמתכוון מחייב את הקורא למאמץ של חשיבה לגיבוש תובנות חדשות שלא היו לו לפני שקרא את הבלוג.

      המבחן הוא בכך שהקורא המגיב צריך להרגיש שהבלוג מצליח להוציא ממנו הבנות חדשות שהיו עד כה סמויות לו עצמו.

      וזה מחייב מאמץ חשיבתי.

      עופר,  התהייה  שלך עוררה בי רצון לכתוב פוסט מיוחד על מהותו של "בלוג מקצועי" ואשתדל לעשות זאת בעתיד הקרוב.

      צבי לניר

       

      צבי,

      אני מבין לחלוטין שכוונתך היא לפוסט מקצועי ואשמח לקרוא את מה שתכתוב בעניין.

      אני רוצה לחדד את כוונתי.

      הכתיבה שלך מדייקת במושגים וטוב שכך, ויחד עם זאת התיאור שלך את המושגים עצמם נעשה גם הוא בשפה גבוהה שמכילה מושגים נוספים, שיש להעמיק ולחקור בהם, בטרם נתייחס למושג הראשון שאליו אתה מתייחס.

      התהייה שלי היא האם החלק הזה אינו מיותר.

      אני אסביר על ציטוט של פיסקה שלך:

      "ומאידך, התהליכים השילוביים המתרחשים ביניהם בהתמודדות עם בעיות המיזם המשותף מוליכים להתפתחות של ידע משותף בתחומי ה'בין' שביניהם ומעבר לתהליכי פיתוח הידע האישיים של המשתתפים. "

       

      זוהי פיסקה מורכבת מאד. אני מעריך שהיא באה מתוך כתיבה מחקרית.

       

      האם הפכתי לעצלן בחשיבתי,  ברצותי שהפיסקה תופרד לתתי פסקאות, כך שאוכל לעכל אותן ביתר קלות? או שזה אכן יקל על העברת המסרים שלך? או שניהם?

       

      תוהה או טועה?

      עופר

        24/10/07 06:48:

       

      צטט: עופר_לוי 2007-10-24 00:51:29

       

       

      אני רוצה גם לשתף אותך בדילמה קטנה שיש לי לגבי הפוסטים שלך.

      מצד אחד, אני שמח על העושר התוכני שאתה מביא ועל יכולת ההתבטאות הגבוהה.

      מצד שני, אני תוהה האם השפה הגבוהה, שבה אתה משתמש, אינה מרחיקה את "האדם הרגיל" מהבנה והפנמה של התכנים הללו.

      הדילמה היא מה "נכון"?

      לאתגר את הקוראים ולמשוך אותם לרמת הדיון שאתה מציע תוך איבוד חלק מהמשתתפים או לפשט יותר את הדימויים והתכנים תוך הרחבת מעגל המשתתפים תוך סיכון "להשטחת הדיון".

      מתלבט

      עופר

      תודה לך.

      גם אני מתלבט. הייתי יכול לוותר על הדיוק המונחי והמושגי ולכתוב בצורה פופולרית ורגשית יותר על מנת למשוך קהל קוראים גדול יותר. אך דומני שבכך אחטא למטרה ולמהות הפנימית של הבלוג.

      יש סוגים שונים של בלוגים וברשת יש מקום לכולם. הייתי מסווג את הבלוג שלי כבלוג מקצועי (אינני שבע רצון מהגדרה זו אך בינתיים אין לי הגדרה מדוייקת יותר) שמה שצריך לאפיין אותו הוא שלא ניתן לגלוש בו במהירות ולעבור לבלוג אחר ווהוא מעורר בקורא רק תגובות קצרות שעיקרן רגשיות והבעת דעה. לדוגמא

      "פוסט נפלא... ממש התכוונת למה שגם אני מרגיש...אני מככב אותך... וכו, אלא לבלוג שמתכוון מחייב את הקורא למאמץ של חשיבה לגיבוש תובנות חדשות שלא היו לו לפני שקרא את הבלוג.

      המבחן הוא בכך שהקורא המגיב צריך להרגיש שהבלוג מצליח להוציא ממנו הבנות חדשות שהיו עד כה סמויות לו עצמו.

      וזה מחייב מאמץ חשיבתי.

      עופר,  התהייה  שלך עוררה בי רצון לכתוב פוסט מיוחד על מהותו של "בלוג מקצועי" ואשתדל לעשות זאת בעתיד הקרוב.

      צבי לניר

        24/10/07 00:51:

       

      עופר

      ההתנהגות האנושית ב'אזור ההתפתחות הקרובה' היא טבעית לאדם בהיותו לומד, מפתח ומתפתח דרך הקשרים מיזמיים. זה נכון בחינוך ילדים וזה נכון גם במיזמים, כולל מיזמים עסקיים, של מבוגרים.

      אולם הגם שזה בטבענו, ניתן לשכלל אותו, ראשית כל על ידי המודעות לתהליכים אלה שאנו מבצעים מבלי שאנו עירניים למהותם וכיצד הם נוצרים, ושנית, על ידי כלים המאפשרים לנו לייעל את תהליכי החשיבה, התפתחותה וניהולה ב'אזור ההתפתחות הקרובה'.

      זו היא 'תוספת הערך' של המתודות והכלים שפותחו ב'פרקסיס'. כלים אלה מיושמים  במסגרת השירותים ש'פרקסיס' נותנת עד כה רק ל"יחידי סגולה". המיזם שאני מנסה לקדם אותו, מטרתו להנחיל אותם גם ל"אדם הרגיל". 

      מה דעתך?

      צביקה לניר

       

      צביקה היקר,

      אני חושב שהכלים שאתם מפתחים הם יקרי ערך ומרתקים כאחד.

      אשריך, שאלו הנושאים שבהם אתה עוסק.

      הם מעשירים אותי מאד ולכן הפוסטים שלך הם הראשונים, שאני מחפש.

      אני אשמח לשמוע עוד על המיזם שלך "לאנשים רגילים".

      באופן אישי, קיים בי דיבוק של רצון להשפיע על כולם למען עולם שמח ומצליח לכולם.

      לכן אני מייצר מיזמים כמו האתר של ההרצאות, המחולקות חינם, ובקרוב אכין גם סמינר שלם עם אימון (COACHING), כדי שכסף וזמן לא יהווה מכשול לאנשים לשיפור חייהם.

       

      אני רוצה גם לשתף אותך בדילמה קטנה שיש לי לגבי הפוסטים שלך.

      מצד אחד, אני שמח על העושר התוכני שאתה מביא ועל יכולת ההתבטאות הגבוהה.

      מצד שני, אני תוהה האם השפה הגבוהה, שבה אתה משתמש, אינה מרחיקה את "האדם הרגיל" מהבנה והפנמה של התכנים הללו.

      הדילמה היא מה "נכון"?

      לאתגר את הקוראים ולמשוך אותם לרמת הדיון שאתה מציע תוך איבוד חלק מהמשתתפים או לפשט יותר את הדימויים והתכנים תוך הרחבת מעגל המשתתפים תוך סיכון "להשטחת הדיון".

      מתלבט

        22/10/07 09:02:

       

      צטט: עופר_לוי 2007-10-20 15:29:22

       

      צביקה,

      סירות הנייר שלך אכן מביאות על סיפונן את הסרנדיפיות שעליה את המדבר.

      אישתי היא הכוח שדחף אותנו לגילוי תחום החינוך הביתי.

      דרכה התגלה לי שיש קהילה לא גדולה, שלא ויתרה על חינוך ילדיה והשקיעה רבות החקירת החינוך.

      הההוגה המרכזי בארץ, דן לסרי, מדבר על הנזק של חד הגילאיות בבתי הספר כמו על הנזקים בהתעקשות ללמד ילדים במקום לתת להם ללמוד.

      הקהילה עצמה "נפגשת" באתר באופן טבעי וכן בכנסים מספר פעמים בשנה.

      מאחר שיש כל כך מעט אנשים, אנחנו נכניס את בתנו, בצער רב, למסגרת חברתית כלשהיא תוך השתדלות שהיא תהיה קרובה ככל האפשר לערכים, שמציג החינוך הביתי.

       

      לגבי עסקים, אני יכול לשתף אותך בניסוי קטן, שאני עושה מזה חצי שנה עם 10 סטודנטים שלי.

      הצעתי להם להצטרף לתהליך אימון ופיתוח כאנשים ויזמים ולהתנסות בהקמת עסק בעל פן חברתי. מדובר באתר "בקול" עליו כבר סיפרתי לך בעבר.

      אנחנו נפגשים מידי שבוע וכל אחד מביא את ראיית העולם שלו, המועילה לקידום השלב הבא במיזם. סיעור המוחות המתמשך ונקודות המבט השונות, ובייחוד רוח השותפות הופכות את התהליך לייחודי, מרגש ומלמד עבור כולנו.

      עופר

       

      עופר

      ההתנהגות האנושית ב'אזור ההתפתחות הקרובה' היא טבעית לאדם בהיותו לומד, מפתח ומתפתח דרך הקשרים מיזמיים. זה נכון בחינוך ילדים וזה נכון גם במיזמים, כולל מיזמים עסקיים, של מבוגרים.

      אולם הגם שזה בטבענו, ניתן לשכלל אותו, ראשית כל על ידי המודעות לתהליכים אלה שאנו מבצעים מבלי שאנו עירניים למהותם וכיצד הם נוצרים, ושנית, על ידי כלים המאפשרים לנו לייעל את תהליכי החשיבה, התפתחותה וניהולה ב'אזור ההתפתחות הקרובה'.

      זו היא 'תוספת הערך' של המתודות והכלים שפותחו ב'פרקסיס'. כלים אלה מיושמים  במסגרת השירותים ש'פרקסיס' נותנת עד כה רק ל"יחידי סגולה". המיזם שאני מנסה לקדם אותו, מטרתו להנחיל אותם גם ל"אדם הרגיל". 

      מה דעתך?

      צביקה לניר

        20/10/07 15:29:

       

      צטט: לניר 2007-10-20 07:50:57

       

      לפעמים אני חושב על הפוסטים שלי כעל סירות של קיפולי נייר שכוחות שאיני שולט בהם - אנשים כמוך, דוחפים אותם  כרוח חזקה למחוזות שלא אני קובע אותם, אולם משהם נגלים, הם מלהיבים אותי.

      את הפוסט הזה כוונתי מלכתחילה  לעולמם של הגדולים והארגונים שלהם. הבאתי את סיפורו של ויגוצקי וכיצד מתפתח 'אזור ההתפתחות המשותפת'  בצורה טבעית אצל הילדים, על מנת להראות כי ניתן לקיים אותו גם בעולם המבוגרים. הפוסט היה מכוון לייזמים ולמנהלים ואתה דחפת את סירת קיפולי הנייר הזו, חזרה, אך בצורה חדשה ובמשמעות חדשה, לתחום חינוך הילדים.

      אשמח לזרום איתך.

      הלמידה בבית היא תנועה ההולכת ומתרחבת (אם כי היא עדיין קטנה) שבהיותה תנועה ספונטאנית ובלתי מאורגנת, אין לה עדיין תיאוריה פדגוגית.

      'איזור ההתפתות המשותפת' בהחלט יכול לשמש כבסיס לכך. השאלה היא כיצד מקדמים זאת?

      האם אתה קשור בתנועה זו?. האם קיימת התארגנות שלהם כ'קהילה'?

      צביקה לניר

      צביקה,

      סירות הנייר שלך אכן מביאות על סיפונן את הסרנדיפיות שעליה את המדבר.

      אישתי היא הכוח שדחף אותנו לגילוי תחום החינוך הביתי.

      דרכה התגלה לי שיש קהילה לא גדולה, שלא ויתרה על חינוך ילדיה והשקיעה רבות החקירת החינוך.

      הההוגה המרכזי בארץ, דן לסרי, מדבר על הנזק של חד הגילאיות בבתי הספר כמו על הנזקים בהתעקשות ללמד ילדים במקום לתת להם ללמוד.

      הקהילה עצמה "נפגשת" באתר באופן טבעי וכן בכנסים מספר פעמים בשנה.

      מאחר שיש כל כך מעט אנשים, אנחנו נכניס את בתנו, בצער רב, למסגרת חברתית כלשהיא תוך השתדלות שהיא תהיה קרובה ככל האפשר לערכים, שמציג החינוך הביתי.

       

      לגבי עסקים, אני יכול לשתף אותך בניסוי קטן, שאני עושה מזה חצי שנה עם 10 סטודנטים שלי.

      הצעתי להם להצטרף לתהליך אימון ופיתוח כאנשים ויזמים ולהתנסות בהקמת עסק בעל פן חברתי. מדובר באתר "בקול" עליו כבר סיפרתי לך בעבר.

      אנחנו נפגשים מידי שבוע וכל אחד מביא את ראיית העולם שלו, המועילה לקידום השלב הבא במיזם. סיעור המוחות המתמשך ונקודות המבט השונות, ובייחוד רוח השותפות הופכות את התהליך לייחודי, מרגש ומלמד עבור כולנו.

      עופר

       

        20/10/07 07:50:

       

      צטט: עופר_לוי 2007-10-19 21:28:24

      שלום צבי, אתה נוגע בנושא היקר לליבם של אלו, אשר בחרו בחינוך ביתי. מדובר בכמה עשרות משפחות של "משוגעים", שמנסים להביא את הטבעיות לחייהם של הילדים שלהם. כמה כואב לראות שהם נתפסים כיוצאי הדופן, בעוד כולם רואים את הכאב שהמבנה הלא טבעי של בתי הספר, גרם לנו ועכשיו יגרום לילדים שלנו. נושא חשוב מאין כמוהו. תודה, עופר

      עופר

      לפעמים אני חושב על הפוסטים שלי כעל סירות של קיפולי נייר שכוחות שאיני שולט בהם - אנשים כמוך, דוחפים אותם  כרוח חזקה למחוזות שלא אני קובע אותם, אולם משהם נגלים, הם מלהיבים אותי.

      את הפוסט הזה כוונתי מלכתחילה  לעולמם של הגדולים והארגונים שלהם. הבאתי את סיפורו של ויגוצקי וכיצד מתפתח 'אזור ההתפתחות המשותפת'  בצורה טבעית אצל הילדים, על מנת להראות כי ניתן לקיים אותו גם בעולם המבוגרים. הפוסט היה מכוון לייזמים ולמנהלים ואתה דחפת את סירת קיפולי הנייר הזו, חזרה, אך בצורה חדשה ובמשמעות חדשה, לתחום חינוך הילדים.

      אשמח לזרום איתך.

      הלמידה בבית היא תנועה ההולכת ומתרחבת (אם כי היא עדיין קטנה) שבהיותה תנועה ספונטאנית ובלתי מאורגנת, אין לה עדיין תיאוריה פדגוגית.

      'איזור ההתפתות המשותפת' בהחלט יכול לשמש כבסיס לכך. השאלה היא כיצד מקדמים זאת?

      האם אתה קשור בתנועה זו?. האם קיימת התארגנות שלהם כ'קהילה'?

      צביקה לניר

        19/10/07 21:28:
      שלום צבי, אתה נוגע בנושא היקר לליבם של אלו, אשר בחרו בחינוך ביתי. מדובר בכמה עשרות משפחות של "משוגעים", שמנסים להביא את הטבעיות לחייהם של הילדים שלהם. כמה כואב לראות שהם נתפסים כיוצאי הדופן, בעוד כולם רואים את הכאב שהמבנה הלא טבעי של בתי הספר, גרם לנו ועכשיו יגרום לילדים שלנו. נושא חשוב מאין כמוהו. תודה, עופר

      הבלוג של צבי לניר

      על החשיבה, ה- Web ומה שמסתתר ביניהם. ועל מה שרואים משם ולא רואים מפה.

      פרופיל

      לניר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      הפוסטים שלי כולם

      פוסטים