חוף

שלוש דקות מהים וקצת לתוך הלילה, סיפורי ילדות מזכירים לי את עצמם. 

הם באים אליי מחופשים לרוח קלילה שמחייבת פשוט מחייבת לקחת נשימה ארוכה יותר. ולחייך. 

פה ושם עוד פזורים קישוטים צבעוניים משיירי החג, שמתעופפים להם קרועים מרחוב אחד לרחוב אחר.

לים הם לא מגיעים.

שם, יש סוכה אחרת. ודגל. ואיש שנקרא "מציל".

שלוש דקות אחורה בנקודת זמן מסויימת  יכולות ומשנות שנים רבות קדימה.

אני לא יכולה לשנות את אלה שעברו ואם אודה על האמת יש לי מעט מאד השפעה גם על השנים שיבואו.

ההשפעה שלי מוגבלת לשלוש דקות. מהים. וקצת לתוך הלילה.

אנהג בהן טוב בשלוש הדקות הללו. ארכין ראשי אל הים ולא רק אל אופקו.

והקצת והתוך והלילה - כבר יעשו את שלהם. 

חופש

מסתבר שכל מה שטריירית זקנה אחת צריכה כדי לשוב להתנהגותה הגורית זה תספורת. רצוי להקפיד על החלק שקרוב לעיניים. פתאום כשרואים (או לפחות טוב יותר) מפסיקים לנבוח על כל מה שזז ורצים בקלילות ובלא היסוס לסקור את הסביבה.

חיפושית

לכאורה לא מזיקה אבל גרועה מעש ואף מנחש.

חינוך

יצירתיות היא הדרך הבדוקה להברקה.

שעמום היא הקצרה יותר.

חיוך

לקמוס לחברות אמת.

חך

מילה מוזרה.

(דברים ששרבטתי לעצמי על פתקים בזמני המתנה לא אנושיים  למענה אנושי מנותני שירות כאלה ואחרים).

אלונה בר יוסף