הרחבה מתמדת של תחום ההתנגדות
הכל על פוליטיקה, כלכלה, נשים, סיפרות, אומנות, פילוסופיה ושליטה - ובעיקר הסצינה ההזויה והמטורללת של יחסי גברים-נשים
פוסטים אחרונים
- איזה "אושר" זה...לבחור בין למות מקורונה או ברעב של אבטלה וחל"ת 19/5/20
- אל תטעו בדברים - מדובר בשבוע הקריטי של חייכם !!!! 3/5/20
- חג שמח לכולם - יחי האחד במאי !!!! 1/5/20
- " סגר יום העצמאות " - הבנתם את זה ???!!! 28/4/20
- מסעותי עם הטייקון שלי (חלק ב) * 23/4/20
- הרהורים נוגים על האימה שמבעיתה את הנשמה בזמן המגיפה 15/4/20
ארכיון
הקונסטרוקציה המשפטית הברון מינכהואזנית של האונס
."...מערכת המשפט מעמידה לרשות הנאנסת את ההליך הפלילי. היא רשאית להגיש תלונה במשטרה ולדרוש שייפתח הליך פלילי, שבסופו יוכרע אם היא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק סביר את אשמת הנאשם. אך לא כל נאנסת רוצה או יכולה להשתמש בכלי הזה. יש מי שההתיישנות מונעת זאת מהן. ויש מי שאינן מוכנות לעבור את דרך היסורים הכרוכה בחקירה משטרתית והליך משפטי פלילי. האם עליהן לשתוק ? האם עליהן לקבל עליהן את צו הבושה ? לא. נאנסת יכולה וזכאית להכריז קבל עם מי האיש שאנס אותה גם בלי לפנות להליך הפלילי. אם האיש שבשמו נקבה מכחיש את טענותיה וטוען שהיא משקרת, הוא יכול לתבוע אותה תביעת דיבה ( לשון הרע ) ולדרוש פיצויים בגין הנזק שנגרם לו. עליו לשכנע את בית המשפט שהיא לא דיברה אמת, ושדבריה גרמו לו נזק. לפעמים תהיה זו מילה שלו מול מילה שלה. אם תהיינה נשים נוספות שתהיינה מוכנות לשבור את קשר הבושה ולחשוף שאותו אדם פגע גם בהן - הן תחזקנה את האישה ותחלשנה את סיכויי ההצלחה של התובע...." ( מתוך: אורית קמיר, "ההתגברות על הבושה שבתקיפה מינית - ואופן החשיפה הראוי " www.notes.co.il/orit/64909.asp ). "...משפט צדק... דורש הסתגרות, הוא מתיר עצב יותר מזעם, הוא תובע הימנעות קפדנית ביותר מכל התענוגות המהנים של התייצבות באור הזרקורים..." ( מתוך: חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע ". הוצאת בבל. 2000. עמ' 14. מאנגלית: אריה אוריאל ). אני מודה: את הטקסט של פרופ' אורית קמיר שמובא כאן כמוטו לפוסט הזה, גיליתי זה מכבר, בשיאו של אותו סקנדל ששטף את מחוזותינו ואשר "המבנה המשפטי" שמוצע על ידי אורית קמיר שימש לו בבחינת קוד פעולה לנשים כאלו או אחרות שבחרו במרחב האינטרנטי לשדה הדיון באונס שארע, או לא ארע להן. מידי פעם אני חוזר וקורא בטקסט הזה ואני נפעם. כלומר ברור לכל שלא רק בבחינת דיעה או קוד פעולה אופרטיבי לנאנסות מדובר כאן, אלא קודם כל מדובר, כאמור, בטקסט שבלשונו של סארטר הוא התפעמות לשמו. והוא התפעמות משום שהוא קודם כל תרגיל אקרובטיקה לולייני המזכיר לנו יותר מכל את הברון מינכהואזן האוחז בציצית ראשו ומחלץ את עצמו משקיעה בביצה הטובענית המאיימת להטביע את הברון שלנו ואת סוסו. כך ממש, בתרגיל לולייני לא פחות וירטואוזי, באמצעות הטקסט הזה, מחלצת הגברת קמיר את האונס ממרחב הדיון המשפטי הטבעי שלו - בית הדין הפלילי , מניפה אותו באוויר ומנחיתה אותו ב...נו. עכשיו קיימות שתי אפשרויות היכן תתבצע נחיתת האונס הזאת , או בכיכר השוק הפומבי - יהיה זה האינטרנטי או העיתונאי ( "קבל עם " בלשונה של אורית קמיר ) או בבית הדין האזרחי ( " תביעת לשון הרע " ) - העיקר שבמעשה הלהטים הזה הוא נחלץ ממקומו הטבעי - בית הדין הפלילי.
אבל מובן שלא רק בשינוי המרחב המשפטי שבו מתרחשת נחיתת האונס הזאת מדובר כאן, כי כתוצר לוואי, בלתי נמנע, לתרגיל האקרובטי המוצע על ידי גברת קמיר , מתרחשת מטמורפוזה נוספת, שגם היא מעוררת בנו התפעמות של מעשה להטים במהותם של הנפשות הפועלות באונס הזה. במעשה של הוקוס-פוקוס פלוני הופך להיות אשם, מדלג על שלבי החשוד, הנחקר . באחת ניטל נטל הוכחת האונס ממי שטוענת לו ( האישה ) כהליך המקובל בדין הפלילי ועכשיו , לאחר התרגיל הוירטואוזי של קמיר, הוא מוטל כולו בחיקו של ...הגבר ( "..עליו לשכנע את בית המשפט שהיא לא דיברה אמת.." - בלשונה של קמיר ).
זה לא מקרי כמובן. כי ב"מבנה המשפטי" המוצע לנו אין גם מקום לזכויותיו של חשוד, נאשם, נעלמה זכות החפות השמורה לחשוד או לנאשם, עד שלא הוכחה אשמתו. נעלמה זכות השתיקה השמורה בחוק מפני הפללה עצמית - כל אלו התפוגגו באחת ונעלמו להם. האונס על פי התרגיל המבריק הזה מוכח באמצעות הדיבור עליו בכיכר השוק הפומבית של זו הטוענת להיות נאנסת. לא באמצעות סדר דין פלילי, לא באמצעות מבחן ראיות התומכות בגירסה זו או אחרת. מעכשיו הדיבור בספירה הציבורית הפרוצה לכל של המדיה- אינטרנט הוא הוא מה שקובע. תביעת דיבה שמקומה כרגיל להתברר בבית הדין האזרחי היא הישועה המוצעת במבנה העל של אורית קמיר, למי שפניו הושחרו בפומבי, שהרי אם בדין הפלילי נטל ההוכחה המוטל על המתלוננת הוא ברמה של 99% ( מעבר לכל ספק סביר ) עכשיו, עפ"י קמיר, בדין האזרחי, די בשכנוע של 51% כדי לחזור ולאשר את מה ש"שהוכח" לפני כן בכיכר השוק - פלוני הוא אנס.
ואם לא די בכך גם הישועה שמוצעת כאן למי שנטען להיות אנס היא ישועת קש וגבבה. בואו נחשוב לרגע, על מצב רווח עד בנאליות במחוזותינו, כלומר על מי שנאשם באונס ועומד לדין פלילי ואין הפרוטה מצויה בכיסו ואז, מחמת כובדו של העונש הצפוי לו, הרשות מעמידה לרשותו סניגור ציבורי, מעכשיו, על פי ההצעה של קמיר, אם ייבחר "האיש שבשמו נקבה 'הנאנסת' לתבוע תביעת דיבה " כי אז הוא יימצא עצמו בבית המשפט האזרחי שבו, כרגיל, לא שמורה לו הזכות לעורך דין ציבורי שיטען בשמו.
מובן ששאלתי את עצמי: מה טעם בויג'ילאנטיות המשפטית הזאת שמציעה כאן הגברת קמיר. מובן שתחילה בחנתי את נימוקיה שלה עצמה, כמו ההימנעות מ"לעבור את דרך הייסורים הכרוכה בחקירה משטרתית והליך משפטי פלילי " - אבל האומנם הנחתת האונס בהליך המשפטי האזרחי מחלצת את הנאנסת מכל האלו ? - ובכן במידה לא קטנה יסוריה של אלו רק יתגברו בהליך האזרחי, שהרי כאן לא שמורה לה הזכות לחיסיון, חקירה נגדית של בא כוחו של הגבר תהיה גם ותהיה. ואפילו הזכות לנהל משפט בדלתיים סגורות כפי שרווח בדין הפלילי במקרי אונס, לא תישמר לנאנסת אם שדה ההתרחשות יעבור למגרש המשפטי האזרחי. שמה, זהותה, פרטי חייה כפי שיעלו בחקירתה יהיו גלויים וחשופים מעתה לכל אפילו הרבה יותר מעבר למידה שהיא מצאה לנכון ליתן לה פומבי בכיכר השוק האינטרנטי.
אז מה בכל זאת הטעם בכל הויג'ילאנטיות המשפטית הזאת ? שהרי בואו נודה על האמת: במדינה שבה שיעורי ההרשעות בדין הפלילי מגיעים ל- 99.9% ( ראו פוסט קודם כאן תחת הכותרת: "האיש שלא היה שם " מיום 25.9.2010 ) "היאוש" של קמיר וחברותיה משיטת המשפט הפלילי איננו כיאוש של עו"ד אביגדור פלדמן שמציע ש"במקום שבו שכן מטריד אותך - תטריד אותו בחזרה. תגייס חברים.." ( ראיון בעיתון "העיר תל-אביב " 29.9.2010 ) או אפילו היאוש שובר הכלים של עו"ד ילון הכט שזרק בזעם אין-אונים את גלימת הפרקליט ונטש את מקצוע עריכת הדין בטענה ש"במערכת משפט ששיעור ההרשעות בה הוא 99% - הסניגור לא רלוונטי " ( The Marker 1/12/2009 ).
אין זו אפילו ממין הויג'ילאנטיות שבה בחרו , לאחרונה, שני אנשי עסקים ידועים להסדיר את חילוקי הדיעות העסקיים שלהם באמצעות בוררים מהעולם התחתון בטענה שדיון בבתי המשפט מתמשך לו ללא סוף, או לחילופין, אפילו לא הויג'ילאנטיות של שוטרי משטרת נהריה שבחרו להטמין מטעני נפץ במכוניותיהם של ברוני עולם תחתון בטענה ש"המערכת לא מגינה עליהם ". - שהרי כל אלו אינם נחלתה של מי שמשפט האונס שלה מתברר בערכאה הפלילית ממנה מנסה אורית קמיר לחלץ אותנו - בדין הפלילי סיכויו של נאשם באונס לצאת זכאי שואפים לאפס. ממש אפס. ובמקום שבו בתי המשפט בישראל מקבלים גם תגובות לא-רציונאליות ( הניסוח על פי החלטות השופטים ) של הטוענת לאונס, יחד עם תגובות רציונאליות , כמאשרות אונס - הפך האונס לסעיף אישום שלא ניתן להפרכה כלל ( ראו פוסט קודם שלי בענין זה תחת הכותרת: " כל 'האונס' הזה " מיום 8.11.2009 ).
אז מה ,למרות הכל, בשרשרת המזון של ההליך הפלילי כל כך מפריע לאורית קמיר עד שמצאה לנכון להציע את מה שהציעה ? - ובכן, בואו נתרכז רגע בנתון מסוים. על פי דיווחי הפרקליטות: "מתוך כלל התלונות בגין עבירות מין המוגשות למשטרה - 62.4% נסגרות, ומתוך כלל התיקים בין השנים 2000 ל- 2008 הוגשו כתבי אישום רק ב-40% מהתיקים העוסקים בעבירות מין .." ( עו"ד רחל שיבר, פרקליטת מחוז מרכז בדברים שנשאה בכנס הפורום הפלילי של לשכת עורכי הדין באילת 10.1.2009 . מובא גם בספרו של יובל יועז, " תיק קצב " עמ' 454 ).
משמעות הענין היא אחת: כשני שליש ( !!! ) מהתלונות בגין עבירות מין נסגרות לפני שהן מבשילות לכתב אישום, אם מחמת היותן תלונות כוזבות או בהעדר תשתית ראייתית מספקת להגשת כתב אישום. נתונים אלו רווחים כיום גם בעולם המערבי ( לענין זה ראוי לקרוא את החוקרת Wendy McElory ממכון המחקר The Independent Institute וכן את מחקרו של פרופ' Eugene J. Kanin " An Alarming national trend: False Rape . גם מי שמתקשה בענין יכול לעשות לעצמו חיים קלים ויקיש בגוגל את צרוף המילים "בדתה אונס" - ויראה מה שיציף אותו ..)
אבל לעומת כל הקביעות הסדורות הללו, בטקסט אחר של פרופ' קמיר מצאתי את הקביעה הבאה: "..כאמור תביעות סרק הן נדירות עד שסטטיסטית הן בטלות בששים. נשים ממעטות להתלונן על פגיעות מיניות וכמעט שאינן בודות תלונות כאלו מליבן...מצבים שעלולים להוביל לתלונות סרק הם נדירים.." ( אורית קמיר, " זה מטריד אותי - לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית , הוצאת הקיבוץ המאוחד - כרמל . 2009 ע' 143 ).
איננו יודעים כאמור מהו אותו "בטל בששים" כדבריה של אורית קמיר, אבל וונדי מקילרוי מציינת במחקרה שטענות למיעוט של תלונות שווא בעבירות מין מקורו בטענה נטולת כל אסמכתא מסיפרה של סוזן בראונמילר "בניגוד לרצונינו " שם מובא "הנתון" של 2% לתלונות שווא והוא משוכפל שוב ושוב בטקסטים פמיניסטיים, למרות שכאמור הוא מובא ללא ציון כל מקור והוא עומד בסתירה לכל מחקר רציני. פרופ' קאנין מציין למעלה מ- 41% תלונות שווא במחקר שערך למעלה מתשע שנים.
כאן, במקום הזה, צצה הקונסטרוקציה המשפטית המפעימה של אורית קמיר שכולה היפוכה של התיזה הצנועה של המשפט שמציעה חנה ארנדט, קמיר רוצה את כיכר השוק שבה מוכרע גורלו של אדם במקום הליך משפטי ראוי. כי בכיכר השוק אין מקום למסננת של חקירת המשטרה המגלה תלונות שווא כפי שאין בה את המסננת של בחינת הראיות המצדיקות הגשת כתב אישום - כאן יוכשרו גם אותם ארבעים עד ששים האחוזים מהתלונות שלא מבשילות לכתב אישום. כאן בכיכר השוק של המדיה כל דאלים - הוא בבחינת אישה "נאנסת".
אני רחוק מאוד מלעשות גלוריפיקציה של מערכת המשפט הקיימת,( ראו פוסט קודם שלי על "האיש שלא היה שם " ) כפי שאין בדברי טענה שנשים משקרות. אמת ושקר אינן תחום המנוכס בלעדית למיגדר כזה או אחר. גברים ונשים אומרים אמת ומשקרים , פעם כך ופעם אחרת, בנסיבות כאלו או אחרות - לאיש אין בלעדיות על האמת. ובכל זאת, ויג'לאנטיות של מעבר לכיכר השוק, כמו פניה לבוררות של עולם תחתון - היא היינו הך בעיני - הרס כל מירקם החברה.
מה שאנו צריכים לעשות הוא לפעול לתיקונה המיידי והרדיקאלי של מערכת המשפט באופן שהתמשכות ההליכים בו עד אין -קץ לא תצדיק פניה לבוררות של עולם תחתון ובאופן שבו שיעורי הרשעה פנטסטיים לא יהפכו לעיוות צדק שיטתי. בדחילו ורחימו עלינו לחזור לשיטת משפט התואמת את דבריה של חנה ארנדט שהואו כמוטו לפוסט זה. לתת גט כריתות לראווה, לצימאון הדם, להרשעה בכל תנאי. עם ראיות או בלי ראיות.
בתחילת מאי 2010 פסקה שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב גב' דליה גנות פיצוי כספי של 1.8 מיליון ש"ח לאחד, רגב שוובר שישב שלושה חודשים במעצר בגין תלונת שווא על אונס קטינה. ראוי שדברי הסיכום של השופטת גנות יהדהדו בנו, כפי שהם מהדהדים בי שוב ושוב, ( ובמיוחד כתגובה ל"מבנה המשפטי המוצע על ידי אורית קמיר וחסידיה ..) :
".. המשטרה לא סברה כי יש בידיה אדם חף מפשע, אשר היא עוסקת באיסוף ראיות לצורך הרשעתו. המשטרה היתה משוכנעת שבידה האנס, וציפתה מקורבנה להוכיח את חפותו. האם זה סדר הדברים ?...שיחק לתובע מזלו , וכוחותיו הנפשיים עמדו לו שלא להודות בפשע שלא ביצע, ולא נותר אלא לחשוב בעצב על כל אותם מקרים בהם מודים עצורים בפשעים שלא ביצעו.." ( " הארץ" 4.5.2010 ).
עד כאן הדברים של השופטת גנות ועד כאן גם הדברים שלי.
|
תגובות (21)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אתה "הגאון" ואני "המשוגע" כך נוהגים לכנות אותי
הדוקטורים והפרופסורים לפסיכיאטריה וקרמינולוגיה.
לפחות , "משוגע ישר וטוב בעיני כל רואיו".
כך או אחרת , שנינו בני אדם , איש איש לדרכו ילך,
אתה נולדת אם כישרון לידע ויכולות לימודיות וכו'
אני איש עבודת כפיים ויכולות טכניות כאלו ואחרות,
עדיין חושב ומציע את תגובתך העדכנית בפוסט האחרון
ומכבד תגובותיך המלומדות...
מככב אותך פעם נוספת.....יורם קורנגולד.
אתה "הגאון" ואני "המשוגע" כך נוהגים לכנות אותי
הדוקטורים והפרופסורים לפסיכיאטריה וקרמינולוגיה.
לפחות , "משוגע ישר וטוב בעיני כל רואיו".
כך או אחרת , שנינו בני אדם , איש איש לדרכו ילך,
אתה נולדת אם כישרון לידע ויכולות לימודיות וכו'
אני איש עבודת כפיים ויכולות טכניות כאלו ואחרות,
עדיין חושב ומציע את תגובתך העדכנית בפוסט האחרון
ומכבד תגובותיך המלומדות...
מככב אותך פעם נוספת.....יורם קורנגולד.
אדון נכבד,
לפני מספר דקות כתבתי לך הודעה בדואר,
לא ידעתי העומד מולי ועל כך אני מייצר,
אחרי שסיירתי בכתביך ובפרשנותך,
מוריד הכובע לפניך , אך עדיין לא מבין , תגובותיך..
בגילגול הבא אולי נהיה "כעזר" אחד לשני...
קטונתי מלשפוט אותך בתגובתיך....
שבת שלום. מקבל ממני כוכב זוהר.
לא, כאשר השופטים קובעים אנו מגיעים לשיעורי הרשעה של 99.9%
מלבד הטעות הקטנה הזאת שלך, אתה פשוט חוזר על דבריך, מפני שאתה שבוי באקסיומה לפיה בית המשפט הפלילי הוא המקום הטוב ביותר והנכון ביותר לדון בו באשמתם של בני אדם בפשעים המוגדרים עפ"י החוק; אקסיומה זו, שנולדה עם המצאת המדינה המודרנית, לא עומדת במבחן המציאות. לו היית נותן ל"המון" שאתה כל כך מזלזל בו לדון באשמתם של נאשמים באונס, לא היית מגיע לשיעור הרשעה של 99.9% שהוא תוצר סטטיסטי של מערכת המשפט והחוק. אני חושב שה"המון" שקול יותר מן השופטים שלך. אבוי למי שבוטח ב"שלטון החוק", שאינו אלא שלטון כוח שבו החלשים נרמסים תחת מגפי בעלי ההון והשלטון -- בבתי המשפט ומחוצה להם.
והלוואי הנאנסות היו מסיימות את הבעיות שלהן רק בבית המשפט
המסע הזה ממשיך אחר כך. בטיפולים נפשיים לשנים ארוכות
לאיכות חיים נפשית/מנטאלית/רגשית /פיזית ירודה יותר
משמעות הענין היא אחת: כשני שליש ( !!! ) מהתלונות בגין עבירות מין נסגרות לפני שהן מבשילות לכתב אישום, אם מחמת היותן תלונות כוזבות או בהעדר תשתית ראייתית מספקת להגשת כתב אישום.
תסמוך עליי שבלי שום בעיה אצליח להביא לך לינק מנוגד למה שאתה הבאת כדי לבסס את טיעוניך.
אך נתון של כשני שליש מהתלונות נסגרות, לא מעיד על מאומה וזאת למה? כי הבושה, אותו "חטא קדמון"
גורם לעוד כשני שליש מהנשים הנאנסות, לא להגיע אפילו למשטרה ולבלוע את החוויה הנוראית כשחלק קטן מתקשר למוקדי אונס באנונימיות וכמה קשה לשכנע אישה כזאת להגיש תלונה. הידעת?
ברוב המיקרים האונס התרחש עם אדם מוכר שזו בעיה המקשה שבעתיים.
וגם כשהיא הגישה תלונה, די לה ברוב המיקרים להיחקר[אפילו על ידי שוטרת נחמדה] פעם אחת כשהיא צריכה לשחזר את האירוע כדי להיות מספיק מבועתת לא לחזור שוב על עקבותיה. יש לי בהחלט טענות גם למשטרה [אם כי חל שיפור משמעותי בשנים האחרונות באופי החקירה] מעטות הנשים המסוגלות לעבור חוויה נוראית זו עוד עשרות פעמים.
לקחת טקסט משפטי ולנסות להתפלפל כדי למצוא בו פגם לוליני כזה או אחר לא מעיד גם על כוונות טהורות של הכותב, בעיקר שנושא זה זכור לי, שעלה על ידי הכותב כמה פעמים ברמזים גסים וגלויים על שקריות של קורבנות אונס.מעניין למה?
תגיד, כשבא אליך חבר טוב ומספר לך, נניח, שהוא נשדד בחניון המכוניות לפני שעה קלה, האם אתה מחליט לפי הדרך בה הוא מספר את סיפורו והיכרותך איתו אם הוא דובר אמת, או שאתה מחכה להחלטת שופט? מקרים בהם אנחנו צריכים לשפוט בעצמנו לפי ראות עינינו לגבי טענות של בני אדם סביבנו מתרחשים כל יום. ועלינו להפעיל את כושר השיפוט הזה בהיגיון בריא (שהוא איננו היגיון של שר חוץ טיפש וארוגנטי). להזכירך, משפט הוא, למעט המקרים של "דלתיים סגורות", פרוצדורה ציבורית, ולכן היא נעשית "בכיכר השוק" לכל דבר ועניין. וזה שיושב שם שופט על הכיסא אינו מבטיח שיפוט יותר הוגן מאשר שיפוט בכיכר השוק! איני מכיר את "ההמון" עליו אתה מדבר, אני מדבר לא על הצבעה בכיכרות אלא על השכל הישר של היחיד, שהרי יכולת השיפוט ניתנה לכל אדם, ולא רק למי שהחוק מינה אותו "שופט". אם לאדם מסויים יש את האופי של שר החוץ "שלנו", אז חבל מאוד. אני חושב שרוב בני האדם, אפילו בחברה הישראלית, הם פחות טיפשים, אלימים ודמגוגיים משר החוץ הזה ויש להם שכל ישר לא פחות מאשר להרבה שופטים נכבדים מאוד.
אם אנחנו נחליט "בעצמנו" אז פני החוק והמשפט שלנו יהיו כפניו של שר החוץ שלנו.