פוסטים אחרונים
- בפלסטין ההיסטורית קם ערב רב של גוזלי אדמה - מגילת העצמאות לו הייתה נכתבת בידי השמאל של ימינו 17/2/13
- אחת ולתמיד: דרוש פיתרון לבעיה היהודית 15/2/13
- הספר שלי יוצא לאור 8/11/12
- רק תזכורת שיש את 28/4/12
- זרעי הפורענות של כושר הייצור העודף 22/6/11
- השפעה לעומת כח: מדוע אין לאינטלקטואלים את הכבוד שלנו (2) 18/6/11
- הוא חכם, הוא צודק והוא מוסרי, אז למה אין לו את הכבוד שלנו? על ירידת קרנו של האינטלקטואל (1) 17/6/11
- האישה הצעירה מהכרם (היא הקיץ) 19/5/11
- 1+1 7/5/11
- אני עושה ערב (ומצלמים אותו לדוקו של ערוץ 2) 28/4/11
- קילשון אחוז בידיו של מורפיאוס 17/4/11
- כעת חיה 26/3/11
- שני שירים חדשים 25/12/10
- האדם גדול מסך דפוסיו: הרהור על מדע ואנשים 25/10/10
- פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת 18/10/10
- דברים ששכנה גונחת עזרה לי לנסח, ועוד איזה עניין קטן 13/10/10
- "זכויות אדם זה קטע שמאלני" ועוד שקרים שמספרים לנו על דמוקרטיה 13/10/10
- מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו 5/10/10
ארכיון
מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו
אנחנו חיים בתרבות שסוגדת לגודל. אנחנו סוגדים גם לנעורים, ליופי ולמשיכה מינית, אבל יותר מכל דבר אחר אנחנו סוגדים לגודל. מרכזי קניות עצומים יותר ויותר נפתחים כל יום; מבוכים שיש בהם עשרות אולמות הם הדבר החם בעולם הקולנוע; דיקטטורים מתחרים זה בזה במפעלות הנדסיים עצומים, בבניין הכי גבוה, בעיר הכי מלאכותית מצויים סביבנו בשפע, מנסיכויות המפרץ עד סין. זה לא חדש, העניין הזה של הגודל: הפרעונים ושליטי האינקה הקימו פירמידות ענק עוד לפני ארבעת אלפים וחמשת אלפים שנה. זה לא חדש, אבל יש שני הבדלים שעושים הבדל מהותי בין הפירמידות של גיזה לגורדי השחקים של ניו יורק ושנחאי. ההבדל הראשון הוא תפיסת הזמן: הפירמידה הגדולה בגיזה נוצרה כדי להישאר מבנה מעורר יראת כבוד במשך אלפי שנים, והיא אכן הצליחה בכך. אנחנו זמניים וחולפים כל כך בעיניי עצמנו שהתוצרים התרבותיים שלנו לא יכולים להתנהג אחרת, ולכן כל מה שאנחנו מייצרים נועד לעמוד במקומו עד שיבוא משהו גדול יותר שיאפיל עליו. ההבדל השני בין קניוני-מפלצת לקתדרלה של נוטר-דאם, למשל, הוא שהמתכננים והבונים (והאמנים בכלל) של פעם האמינו שהיצירה שלהם היא כלי לביטוי אידיאות נשגבות (ואלוהיות); הארכיטקטים של ימינו, כמו התרבות המערבית כולה, חסרים אמונה לא רק באיזשהו ערך נשגבמסויים, אלא בעצם קיומם של ערכים כאלה. בשבילם הבניה (בגדול!!!) היא כלי לביטוי אישי בלבד. ומה שנכון עבור מי שמשרטטים תוכניות למבנים נכון פי כמה וכמה עבור מי שמספרים את הסיפור התרבותי שלנו, מכיוון שהם קרובים הרבה יותר אצל המקור הרעיוני של הדברים. הפרסומות של זמננו הן הדבר הכי קרוב שיש לפולקלור שיש לעולם המודרני להציע ("באאז" הוא בעצם סוג בן-זמננו של אגדה>שהפכה לאגדה אורבנית>שהופכת לאגדת מדיה>חברתית). ככאלה, הן המדד המובהק ביותר לרוח הזמן – ולו מהסיבה הפשוטה שהן חייבות להבין, לבטא ולהשתלב בערכים של הציבור שאליהן הן פונות כדי למכור לו. בואו נסתכל בשלוש פרסומות ישראליות מהזמן האחרון וננסה להבין מה הן מספרות עלינו, או לפחות מתיימרות לספר, ומה הקו המשותף להן.
|
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
העונג כולו שלי.
תחושת הזמניות, ההתנתקות מאיזשהו חוט מאריך היא לגמרי סיבה למלנכוליה. ואני רוצה להפציר בך (: תקראי את זה. הנושא הזה הוא אחד הדברים שהכי מעסיקים אותי.
מה באמת חשוב לנו, בני האנוש, החיים על פני האדמה (כדור הארץ האומלל שאנחנו הורסים).
אז ברור שאני יכולה לכתוב פוסט, שלושה וגם ספר (אני, על כל מילה ברשת, עיתון, חדשות או ירחון, יכולה לכתוב ספר....), אבל אסכם תחושה אחת שעולה לי מהכתוב/מצולם -
הזמניות, של מוצר, של מבנה, של מותג, היא מראה המשקפת בבהירות מצמררת- את היותינו זמניים, שווים "כלום ושום דבר" עבור היקום ועבור כולם, והנורא מכל, בעיני כמובן, זה שהוא מבטא את הזילות האיומה שלנו, כבני אדם, ב נ ו .
היכרנו בעובדת היותנו זמניים והוזלנו את כל הערכים החשובים, בראשם - את שבינינו.
שבת מקסימה,
לך,
לקוראיך,
ולשלך,
ורדה.
ההסבר הטכני נכון בחלקו, אבל ההסבר הערכי הולך עמוק יותר בעיניי. אומנות שלא נעשית בשמן של אמונות גדולות (פתאום אני שם לקירבה המילולית שבין אמנות לאמונה) הופכת למשהו חולף ולא מעניין. סוג של אוננות.
ועוד דבר, מול כל מה שגדל בהתמדה, מתקיימת גם מגמת מיזעור (כל נושא הננו טכנולוגיה למשל, אפילו מוצרים בסיסיים שאתה משתמש בהם ביומיום .)
אסור לנו לוותר (: גורלם של רבים תלוי בזה. תודה מלי, נעים להכיר.
העולם שלנו הפך לעולם שהגודל כן קובע :-)...תוכן, עומק
ואינדבדואליות הן מילים אסורות וחסרות משמעות ...עצוב .
תודה .