פעם היה דבר כזה שקראו לו וורקו-הוליק

שזה מכור לעבודה. יש עדין הרבה כאלו אבל בגדול זה פאסה

זאת אומרת שזה כבר לא כזה סטייל להיות מכור לעבודה

ולהזניח את הילדים והמשפחה + אנשים כבר לא מוכנים להקדיש

את חייהם לעבודה ולהפסיד את המשפחה.

לי קורה דבר הפוך

תהליך הפוך

אני מתמכר לילדים למשפחה ולבית.

בהתחלה הייתי בא מוקדם יותר פעם בשבוע

בארבע וחצי. אחרי זה פעמיים.

אחרי זה 3 ו 4 פעמים ניסיתי לבוא מוקדם יותר

ולאט לאט התאהבתי בילדים שלי עוד יותר ועוד יותר

וכבר מיקודם הייתי זוחל על 4 וקופץ איתם בטרמפולינה.

עם הזמן והרוגע נולדה לי סבלנות שאיפשרה הקשבה

והתבוננות בעיניים שלהם, בידיים שלהם

ולחבק לאט יותר ולהשקיע המון בסנדוויץ'

או להקשיב להערות הפסיכולוג שלהם וליישם אותם יומיים אחרי.

התחלתי להשקיע הרבה יותר

וכבר מיקודם השקעתי אבל התחלתי ליהנות ממש

ולהבין שזה מס' 1 בחיים שלי והכי הכי חשוב לי.

אולי אני פחות עם חברים, אבל אני יותר עם המשפחה

המורחבת בארוחות ערב. ואני אוכל עם הילדים גם ארוחות בוקר.

ומסיע לפה, ומסיע לשם. ומכיר ומעורב

ומבין מה קורה בגן, ובבה"ס. לפני זה לא ידעתי מה קורה בגן.

היום אני סוגר פינות ... אני יודע בדיוק מה צריך בתיק לכל מקום

ואני עושה להם טיפול כינים בהנאה של צייד מציל ומלאך שומר.

כשמשתינים עלי (הילדה הקטנה) זה מצחיק אותי בגדול

ולקחת אותה לגן בעגלה זה מדיטציה בשבילי.

אני עושה רשימות של ערכי הבית ותזונה על לוח המודעות שמעל שולחן המטבח

ומסרק אותם ועושה קוקיות בשיער.

חיים אחרים ...

כשמשהו מתקלקל להם אני ישר מתקן ולא מחכה חודש כמו מקודם.

קניות? כל יום. ירקות ב 5 צבעים, וחותך להם - שיהיה קל לקחת ולאכול.

אני מכור.

חוזר הביתה מהר. לא מתעכב. יש קטורת. ונרות. ומוזיקה.

אני מכור.

וזו התמכרות טובה. משמעות חיי. לטפטף אהבה, חינוך והכוונה

בכל דקה שיש לי בחיים.

אז אני לא מליונר - נכון. ויכול להיות שהייתי יכול.

אבל המליון שלי זו המשפחה שלי.