0
מה זה לעומת מה שעובר בפנים. בכל מיני איברים אלה שאפשר לשלוח אצבע (ולחישה וזין וטיפה ויד חזקה)
ואלה שלא.
-------------
חוזרת אליי השאלה: איך (בדיוק: מרקם, צבע, צורה) נראית מחשבה. איפה היא מתחילה. באיזה מקומות היא עוברת מה היא רואה. ובכלל, באיזה מקום היא נפגשת עם ההרגשה (שוב אני אומרת, שהמילה הזו מאד (מאד) מוגבלת) ומה הן עושות כשהן נפגשות (ווינסטון לייט (שתיהן), אחת שותה קולה אחת שותה בנדיקטין, אחת משקפופרית אחת גבוהה (עקבים) וחצופה, בואי נמצא מקום אחר, למה תראי איזה כיף יהיה. וועדת החלטה: לאן בגוף נוליך את החרפה? הוא אפילו לא באמת נגע?! אז מצוין, לא שברת לא שילמת. אבל הלב, הלב על הישבן. אי אפשר לקחת לישבן, זו בעיה. אז ניקח את זה ללב. סגור? סגור. )
------------
הרבה זמן (יחסית ויחסים) לא כתבתי ישר לפה, מלפני כל ה הו הא הזה (הבהובים. הסחות) לאחרונה אני עוברת דרך ורד, שקט אצלה ולבן.
(עכשיו שקט פה. אנשים, מתכנסים)
------------
כל מיני הרגשות (שוב החבורה המוגבלת הזו, החמקמקה שלא יודעת להגיד מה שברור כל כך) רצו לבוא פה. גם אגו בא, אבל הוא עצוב (אפילו שיש לו עבודה) ------------
אחרי (אחרי) האוכל איבדתי משהו קטן (נאמר בגודל של חומוס וחצי. מבושל) בפח. זרקתי בטעות (ואז: להוציא את הפח (ירוק. מפח) ממתחת לכיור (להזיז את הפח בעדינות, ששום פיסת משהו לא תזוז מהמקום בו היתה לפני שנייה) ולהדליק את האור (של המטבח). להתכופף. סריקה מאומצת. אולי? לא. אה, הנה זה (דוקא לא כלכך נורא). הצרה מתחילה (באמת) כששולחים את האצבעות, אגודל ומורתה ואפילו שזה נראה פשוט הושט ידך וגע בם, זה הולך ומסתבך. זה פשוט נכנס יותר פנימה. בגלל משהואים אחרים שבכלל לא חושבים שיזוזו. זה לרוב נגמר ביותר ממפרק אחד מלוכלך באצבע המורה (שזה תחום הלכלוך שמייעדים למשימה). מזל שזה קורה אחת ל. ומזל שהכיור קרוב)
-----------
האמת, יכולים לבוא פה הרבה שירים (למכביר, יש כאלה עכשיו) אבל לא. אני עומדת (עכשיו) מאחורי מה שאני אומרת (עכשיו) מה יקרה כשאני אשב זו שאלה אחרת.
----------
אשה הזכירה לי שיש לי רחם.
|