מילדות לנעורים פרק שני "ניצנים נראו בארץ..." ~ ♥ ~ פנינה השמנמונת כבר לבשה חזייה. גם רבקה, פאני ואביבה, אבל זה לא נחשב כי "השלישייה הרומנית" הייתה מבוגרת יותר. מרי ואני היינו מן הגבוהות והמפותחות בכיתה. השאלה אם אנחנו כבר "צריכות" או לא, נדונה בינינו כמעט בכל הפסקה. בדרכנו הביתה התעכבנו ליד הוויטרינה של דורה, בה הוצגו רק חזיות יפות מסטן עם תחרה ואף לא אחת עם שרוכים, כמו של אימא. במהלך השנה הבחנו שגם למרים "האיטית" מבצבצת כתפייה מתחת לגופייה וכל ניסיונותיה לתחוב אותה לבל תרָאה, לא הועילו. הבנים לא הציקו ל"שלישייה הרומנית". כבודן נשמר בקפידה, אולי מחמת הזרות שחשו כלפיהן, אולם אנו, הצבריות, היינו הפקר, בין אם היו לנו צמות למשוך בהן ובין אם בהקנטות מילוליות. הפיתוי להקדים ולהיחשב בוגרות ונשיות היה גדול, אולם נרתענו נוכח כל ההצקות שעברה מרים - כשברוך הארוך, נתי הגס ושאול הפרא, היו עטים עליה בכל הפסקה, למשש מאחורי גבה ולחרוז לה חרוזים כמו: "רואים שאת לובשת, אז מה את מתביישת"...
הדילמה ליוותה אותנו עד החופש הגדול - זמן ראוי למהפכים מן הסוג הזה. משגמלה בנו ההחלטה העקרונית, עברנו לשלבים המעשיים: איך ומתי לפנות לאימא ומה לומר אם במקרה תבדוק אותנו ותפסוק שמוקדם עדיין. איני זוכרת איך צלחה מרי את הרוביקון הזה, אבל אימי, לא בדקה ולא עשתה עניין. העובדה שהעליתי משאלה רגישה כזו - הספיקה. בגישתה העניינית הציעה שנלך לשלוימ'לה, השכן "ההָאוֹזִירֶר" [רוכל המחזר על הפתחים]. אוי, רק לא אצלו! החנקתי קריאה בקרבי, יען כי שלוימ'לה הגיבן אומנם חבש כיפה שחורה לראשו, אולם יראת שמיים לא הייתה מתחתיה. גס רוח היה ונהג להפטיר כל מיני הערות בוטות בפני נשים ונערות, לעתים אף צבט בישבן ולא הייתה כל דרך לחזות מהלך זה מראש, כה מאומן היה בהעמדת פני תם. איזה צידוק פנימי העניק לו חירות-לשון והתנהגות שכזו אין לדעת, אולם כל הנשים מחלו על כבודן, אולי מתוך חמלה וכבוד שרחשו לרבקה, אשתו החסודה.
על מה שנשים מבוגרות יכולות להבליג ולצחקק בינן לבין עצמן, לא יכולה לעבור לסדר היום ילדה-נערה תמה שעד כיתה ד' עוד סברה שתינוקות נולדים מהפופיק של אימא... עם כל כמה שאהבתי לשחק במורה, הקפדתי שהילדים של שלוימ'לה ורבקה, יבואו ל"שטח המפורז" שמאחורי הבית, כשהטיעון הרשמי היה: בגלל ששם יש קיר אפור גדול וחלק שנוח לכתוב עליו בגיר.
מאחר שבקשתי התקבלה ללא כל קושי, גם אני לא הכבדתי. ירדנו לביתו של שלוימ'לה, לבחור חזייה ראשונה, כשבעיני רוחי אני רואה את היפות ההן מסטן עם קישוטי התחרה, מחלון הראווה של דורה. בחרתי מהר מן ההיצע העלוב וביקשתי מאימא שתקפיד לשמור על פתח הדלת, כדי שהוא לא יצוץ להציץ בציץ באיזו תואנת שווא.
חזייה ראשונה, כמו נשיקה ראשונה ועוד כל מיני דברים שעושים לראשונה, זוכים למחלקה מיוחדת בארכיב הזיכרונות, בו נשמרת להם ברעננותה הארומה הרגשית שהתלוותה אליהם בזמנם. מה שחזייה ראשונה מחוללת בנערה, דומה אולי למה שמחולל בנער הגילוח הראשון - הדימוי העצמי משתנה מקצה לקצה. הדרך בה נשאתי את עצמי, ההליכה, ההקפדה היתרה על ניקיון הלבוש. נפח "זמן המראה" גדל ולפתע התביישתי גם בכסיסת הציפורניים... עם תחילת שנת הלימודים, השתווה כמעט מספר "הלובשות" לאלו שבקרוב תלבשנה, גם אם לבודדות התארך ה"בקרוב" בשלוש שנים. ♥ חדר שירותים משותף לשלוש משפחות, מצריך יחסים נאותים של דו-קיום. בעוד שבקיץ די היה בחומם הטבעי של המים, אותו סיפקה השמש בנדיבות לצינורות הגלויים, התקלחות בימות החורף הייתה מבצע מחושב היטב. אימא ואני נהגנו לעתים "להתאמבט" יחד, כדרך לחסוך במים וזמן. בעוד מי הדוד הארוך מתחממים בלהבה המוזנת ממכל נפט בטפטוף מכוון היטב, שפשפה אימא את דפנות האמבטיה, והכשירה אותה לטבילה היגיינית.
רחצה מסוימת בחורף של שנת 1952 לא הייתה שונה מן האחרות, אלא בהסבר המפורט והענייני של אימא על הווסת. לא "מחזור" גם לא "הדודה מאמריקה" או "הקוּזִינָה מאוסטרליה" - פשוט וסת, וזאת, כשאני ישובה בין ירכיה ושדיה הגדולים מתחככים בגבי – תנוחה מאוד דומה לזו שהיינו בה כשתיים-עשרה שנים קודם לכן, בלידתה אותי... כחודשיים אחרי ההסבר המקיף, החשתי את מרי לקרוא לאימא, שהגיעה לשירותים של בית הספר במהירות שאינה אופיינית לה, כשהיא מצוידת בכל, לרבות בגדים להחלפה... ♥ בספרי הזיכרונות בהם נהגנו לכתוב זו לזו וקצת גם לזה, היה "זיכרון" אחד שאהבתי במיוחד, עובדה שרק הוא נותר חקוק בזיכרוני: ♥ צר העולם לשני אויבים / רחב קוף המחט לשני אוהבים ♥ אפשר לראות בו מוטו לחגיגת הבת מצווה שלי, שכן אל תוך דירת החדר נכנסו באותו ערב כל ילדי הכיתה! אין לי מושג לאן נעלמו מקצת מן הרהיטים. רק זאת אזכור, שאבא אפה שני קוּגְל-הוּפְּפִים נוטפי שוקולד, ערם על מגשים - כריכים זה על גבי זה כגג רעפים, צלחות זרות הגיעו ממקור כלשהו וגודשו במיני מתיקה כעכים ובוטנים, שירה אדירה פרצה מן החלונות עד אל מעבר לפרדס וגולת הכותרת - סמוך לחצות, לגמרי במפתיע, קרא אבא לכולם לרדת לחצר, שם כבר המתינו לנו שתי חביות גלידה מהגלידרייה של הניה וקלמוש שהספיקו למלא גביעים לסיבוב נוסף. הפתעה כזו לא הייתה בשום "בת-מצווה", אפילו לא של שרה, נירה ורותי "העשירות" של הכיתה!
שוב עלתה קרני בעיני הילדים, כמו אז כשכולם חשבו שאני הולכת למות מ"המחלה העמוקה". כל כך נמלאתי ביטחון עד כי העזתי לכתוב פתק אהבה ראשון לילד המתוק ביותר בכיתה.
ראוי להזכיר שביטויים כמו: "חתיך", "מדליק" "הורס" וכיו"ב לא נכללו עדיין במושגי האהבה שלנו, אף אחת גם לא "מתה" על אף אחד, היא נשמה, נאנחה וחיה למענו, בחלומות הלילה ובאלה שבהקיץ...
במשך ימים אחדים כתבתי טיוטות על נייר כזה ועל אחר, הוספתי ציור קטן בצבעי עפרון, והחלפתי ברעיון אחר, עד שלבסוף בחרתי להשאיר בו רק את העיקר. כל שקרה סביב הפתק מרגע שיצא מרשותי, עם "העיקר" הזה, לא הניח לי לשכוח אותו עד עצם הזה: ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ שרגא אני אוהבת אותך אסתר ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ ~ ♥ ~ |