זה סיפור על אלה שנשארו נערים שקטים.

מחפשים יתדות כדי להישאר כאן איתנו.

עוד זיק של שימחה לעיניהם.

אני רוצה לספר סיפור על איש ודגל כחול.

רפי ואיציק הסתובבו בתערוכה שקטים.

פוסעים לאורך הקירות.

מחפשים את יצירותיהם.

אוספים חיוכים ואור.

לרפי היה אוסף של בקבוקי סִיפוֹן.

הבקבוקים השמנים האלה של סודה, שנכחדו מהעולם עם המצאת הסיפולוקס.

אך רפי נאחז בהם כביתדות בכדי לעצור את הנפילה לתהום.

היו לו בקבוקים שקופים ועם זכוכית מלאת בועות.

הכי הוא אהב את אלה שהיו בגוון כחול.

הם היו סדורים בחדרו בכל מקום.

מתחת למיטה.  על המדפים ועל השולחן הקטן.

כל יום הוא היה מנקה את האבק מהם.  מלטף.

המטפלים ניסו בהתחלה להניא אותו מההתמכרות האובססיבית הזו.

לאחר זמן כאשר דבר לא הועיל, הם לקחו לו את כל עשרות בקבוקי הסיפון.

רפי לא התנגד.

הוא הביט בהם במבטו הכבוי שכבה מעט יותר.

עד אותו היום עוד היה אפשר לראות את ניצוצות החיים שהבריקו בעיניו.

ניצוצות כחולים ושקופים עם שימחה.

בקבוקי הסיפון נצצו בעיניו.

לאחר שבוע הוחזר כל האוסף לחדרו.

זו הייתה הדרך היחידה שנותרה בכדי להקים את רפי מהמיטה.

הבקבוקים האלה היו השריד היחיד שהעיר משהו באותם קשרים עצביים במוחו.

יום אחד רפי נכנס לחדר היצירה בפעם ראשונה.

הוא חיבק בקבוק סיפון והסתובב בין האנשים.

בסוף הוא נעצר מול איציק שהיה מצייר חמניות.

תמיד הוא צייר חמניות.  בגווני אש.  עם הרבה אש ברקע.

בלי שמיים ובלי שמש.  רק אש וחמניות.

בלי לומר מילה רפי לקח מכחול רווי בצבע והעביר אותו על הבקבוק.

הוא נרתע בבהלה כאשר ראה את גוון האש על הזכוכית.

כמו עלתה צריבה מזכרונות שערמו עליו החיים.

קרן שמש ראשונה של צבע על בקבוק סיפון.

כלכך ברור ויחד עם זאת כלכך סתום.

יותר מידי אור ויותר מידי אש למי שלא ראה אור זמן רב.

אחד המטפלים עקב אחר האורח החדש בחדר היצירה.

הוא ניגש בשקט אל רפי ואיציק והקשיב.

לא היו מילים.  רק פחד וחשש ואולי תיקווה קטנה.

המטפל לקח מכחול, טבל אותו בכחול והגיש אותו בחשש לרפי.

רפי הסתכל על קצה המכחול שטפטף טיפה כחולה.

מנסה לטעום את חומו של הצבע.

להריח האם יש בו פחד.

ביד חוששת הוא נטל את המכחול והעביר אותו על צידו השני של הבקבוק.

כחול של ים ושמים האיר את הבקבוק בצבע רך ומבריק.

הוא קירב את הבקבוק לעיניו כקצר רואי.

כאילו לראשונה הוא רואה צבע כחול בחייו.

לאט לאט חיוך ניסדק על שפתיו.

בוקע את השפתיים החרבות שלא ידעו חיוך הרבה עונות.

זה היה הצבע שהוא רצה כלכך.

בימים הבאים רפי בא לחדר היצירה כל יום ובילה בו שעות.

הוא צייר נקודות ופסים על בקבוקיו.

בתחילה לא היה פשר למריחות הכחול האלה.

אחר כך התחילו המשיכות להתבהר וללבוש צורה.

דגלים הוא צייר.

דגלים בכחול על בקבוקי סודה שכלו מהעולם.  עם כוכבים ובלעדיהם.

דגלים מרובעים ודגלים שנעים עם הרוח.

קטנים וגדולים.

החיוכים עלו והתרחבו על פניו.

ועם כל דגל וכל כוכב עיניו האירו.

רפי עם דגלים ואיציק עם חמניות.

ביום העצמאות באותה שנה הציגו את יצירותיהם בתערוכה של כל המטופלים.

והייתה שם שימחה רבה.

מהולה בעצב של האורחים.

זה סיפור על אלה שקצת שוכחים אותם.

נערים בלבן המהלכים בין חיים למוות שנים ארוכות.

אותם שנקברים ונמחצים יומיום ושעה שעה תחת הוריקן הסיוטים שלהם.

37 שנים עברו ועדיין הנערים בלבן איתנו כאן.

אני זוכר אותם תמיד.