זהו הרשומון העשרים ושלושה אותו אני מעלה בבלוג.

31 אוגוסט 2010 יום ג'

כא אלול תש"ע, חודש הסליחות.

השפעת תופעות הלוואי של הטיפול הכימותרפי האחרון, שזכה לכינוי טיפול כימותרפי מספר תשעה עשרה וניתן לפני מספר ימים, הולכות ומתפוגגות. ערב קשה חוויתי אמש. חנינו בחניון כרטא, אותו חניון מריבה בין החרדים לעיריית ירושלים, ושמנו פנינו לכיוון שער יפו, בדרכנו לכותל המערבי. ניצלתי את ההזדמנות והצטרפתי לבני משפחת אחותי ולביתה, עינת, המבקרת בארץ. זה קורה לעיתים, שבשעות ערב אני "נופל לכימו". כדור אדוויל והרבה רצון טוב הקלו את המצב ואת הרגשתי הרעה, בעיקר את החולשה. מזג האוויר היה נפלא, חשתי קדושה מהולה במעט המולה. הנחתי כיסא פלסטיק לבן, במרחק מטרים בודדים מאבני הכותל, התיישבתי להחזיר אנרגיה ונתתי לרוח הנעימה ללטף את פני. עלו שם באוויר השאלות הרגילות, ובניהן, "איך נוכל לוותר על זה?" איך נוכל להתפשר על העיר העתיקה?". בימים אלה בהם שוב מתחדשות שיחות השלום, נזכרתי שלפני כחמש עשרה שנה האמנתי, שאכן יהיה כאן שלום והמקום יהיה משותף לכל אומות העולם. שמחתי שבאתי לכותל, כי לשם שינוי לא באתי לבקש עלי, באתי לבקש על כולנו. באתי לבקש את מה שמעטים מאמינים בו היום, שלום. אני חושב, שחודש אלול בפתח של שנה חדשה, יכול להיות הזדמנות נפלאה לבקש שנה אחרת. ברחבה לא הורגש מתח, נדמה שהמוסלמים עסוקים בהכנות לארוחת שבירת צום הרמדאן, והיהודים עסוקים בבקשת סליחה. ואני מבקש סליחה מכל אותם שבלהט הכתיבה, הכאב והכעס, פגעתי בהם. עומד להסיר מעלי את כל הכעסים והעלבונות ולסלוח לכל מי שפגע בי במזיד, או בשוגג.

בשעה תשע וחצי בערב מצרצר הנייד של חגית, על הצג מופיעה הודעה בזו הלשון, "מרי ללא שינוי בהשוואה לקודם מרי הבא מיוחד". כתב סתרים, או תחילתו של ספר מתח. בדיוק הייתי בין ערות ותחושת כאב עז ברגליים, לבין כניסה למצב רגוע ושלו יותר. חגית לא הבינה את ההודעה, גם העובדה שהשולח הוא פרופסור נחושתן לא הועילה לה. לקחתי את המכשיר, מי כמוני מכיר את שפתו של הפרופסור שלי. כל כך פשוט פירשתי: בהשוואה שנעשתה בישיבת הרנטגן בין סריקת MRI אחרונה לקודמת לא נמצאו הבדלים. סריקת MRI הבאה תהיה מיוחדת. למרות שהבנתי ופיצחתי את הקוד, עדיין לא הייתה ברורה לי משמעות הבשורה ומהו לעזאזל  MRI מיוחד.
לאחר מספר ניסיונות, ענה הפרופסור לנייד שלו והסביר את המשמעויות. ראשית התנצל על כך שלא ענה, " אין לי דיבורית, אני חוזר מאספת הורים", אמר. לאחר מיכן עדכן, שבישיבת הרנטגן, כפי שסופר לו, הייתה הסכמה שאין שינוי "בגידול", בהשוואה בין אוגוסט למרץ. זו בהחלט יכולה להיחשב בשורה חיובית, שהרי גידול אמור מעצם טבעו לגדול. גם הוא גילה דבר שלא ידע, קיימת טכניקה בסריקת MRI לגלות, האם מדובר בגידול "חי" או בגידול "מת", שכבר הפך למשהו "אחר" כתוצאה מההקרנות. בסוף נובמבר אעשה MRI  מיוחד. המלחמה נמשכת בעוז, תוך אופטימיות זהירה לגבי המצב בראש.

מחר תיפתח שנת הלימודים החדשה תשע"א. מעבר מהיר על כותרות העיתון, זמן רב שאני מקדיש פחות ופחות זמן לקריאת עיתונים, חשפה בפני הפתעה. התברר לי, שבלפור חקק, משמש כעת כיו"ר אגודת הסופרים. בלפור היה המחנך שלי בתיכון במהלך שתי שנות לימוד, כתות ט' ו - י'. רבות למדתי מבלפור ואני גאה שהוא היה בין מחנכיי. בלפור מעולם לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות ונטייתו ימינה הייתה ידועה. בעיקר על רקע פרסום מכתביו לעיתונות, החתומים על ידו ועל ידי אחיו התאום הרצל. למען הסר ספק, בלפור לא עסק בחינוך פוליטי, אלא בחינוך לציונות, לערכים ולהטמעת הספרות והשירה העברית והעמקת הידע והאהבה לתנ"ך. בשיחה מאד אינטימית, שהתקיימה בננו, לפני למעלה משלושים שנה, שוחחנו על עתידו הפוליטי. בלפור שהחזיק באחת מהמיומנויות של חיזוי העתיד, אינני זוכר איזו מהם, אולי קריאה בכף היד, חזה לעצמו אי הצלחה בשדה הפוליטיקה ואם זו תבוא יהיה זה בעוד שנים רבות. כאמור, עברו מאז למעלה משלושים שנה!

15 ספטמבר 2010 יום רביעי

בין כסה לעשור, עשרת ימי תשובה

מזה שבועיים שלא כתבתי ברשומון, מחציתם חופפים את התקופה המכונה בין כסה לעשור. בין א' תשרי שהירח מכוסה לחלוטין לבין י', עשר, תשרי. אני חושב ומתלבט ללא סוף אודות דרכי. לעיתים מתייסר ולעיתים שבע רצון מעצמי. אין חכם מהלוח העברי שמאפשר לנו לעסוק בנפשנו ובמעשינו, לא רק בשנה שעברה, אלא לפשפש בעברנו ולחשוב כיצד לבקש סליחה, כיצד נוכל לסלוח, לתקן להשתפר ולעשות יותר טוב.
גם התקופה הזו מתעודת אצלי לפרטים, באמצעות הערות שרשמתי ביומני. אבל אומר בפעם הראשונה הפרטים שאני סוגד להם ולפעמים הייתי עבד להם, מתגמדים למול דבר אחד, אני מרגיש טוב. לא "רק יותר טוב" אלא פשוט טוב . כמעט כפי שהרגשתי לפני שחליתי. מימי, הקופאית בסופר בטאה זאת טוב ממני, "אתה נראה כמעט כמו פעם" אמרה, אכן אני מרגיש ונראה כמעט כמו פעם.

הפרטים הקטנים

ולמרות זאת אינני יכול להתעלם מהפרטים, הם חלק ממני הם חלק מהדרך שלי לצאת מהמחלה. ואכן אמרתי לחגית לאחרונה, שאני חש שאני יוצא מהמחלה, כפי שחשתי לפני הגילוי, שהסרטן זוחל אלי כך אני חש שהוא יוצא.
וקצת לפני ראש השנה קיבלתי זריקת B12, אותה אני מקבל למעלה משנה, בתדירות של אחת  לתשעה שבועות. ושוב לא היה אישור ושוב עשיתי מהומה ורופא המשפחה שלח אישור בפקס לאחות. הפעם אני הייתי אשם ולא דאגתי בזמן להארכת האישור. אני מתנצל בפני ד"ר דרעי שפגעתי בו והטחתי בו האשמות קשות.
וביקרתי במשרדי אופיס דיפו אצל המנכ"ל ניסים ממו הנשוי לאחיינית שלי. היה ביקור מקסים ששוב הוכיח לי, שארגונים גדולים הורגים בי כול יצירתיות ואינני בנוי להם. ופגשתי לקפה את מוטי עטייה לפגישה מרתקת של שני חולים החולקים את מחלת הסרטן ואת אותו רופא מדהים, פרופסור נחושתן. ושנינו נאבקים לחיות את החיים. סיכמנו שנקים לעצמנו קבוצת "תמיכה", שתיפגש אחת לתקופה.

ובראש השנה עצמו, הרגשתי שנולדתי מחדש. בילינו במלון בת"א והטבילה בים תרמה לשיקום  גופי. אחותי הגדולה, עידית, השתתפה איתנו בארוחת החג, מאד שמחתי על כך.
בערב ראש השנה, ראשית התרנו את הנדרים, והסרנו מעלינו התחייבויות, שלא עמדנו בהם מעצם היותנו בני אדם והקלנו על נפשנו. רק לאחר מיכן, התחלנו מחדש וננסח את יעודנו ודרכנו לשנה החדשה. באופן שכנראה אינו מקרי הפגישה שלי עם פרופסור נחושתן מתוכננת למחרת יום כיפור. בפגישה זו נתבשר על תוצאות ה – CT  שביצעתי בשלוש עשרה ספטמבר, באמצע התקופה שבין ראש השנה ליום כיפור. יהיו אשר יהיו התוצאות אני מבקש סליחה אמיתית וכנה מכל מי שפגעתי או הזקתי לו. במיוחד, אם אדם זה אהוב עלי ומעשיי היו תוצאה של קלות דעת. אני סולח לכל מי שפגע בי ומסיר מעליי את כול המשאות והרגשות השליליים.

ובעיית השינה טרם נפטרה, ועדיין לא חזרו טעמי המאכלים שאהבתי לחיכי ולשוני, ועדיין גופי מרוסק וזקוק לשיקום ארוך, לאחר שכל תא ותא בו "ספוג" בחומרים כימיים ובשאריות של הקרנות, אך כול אלה מתגמדים והופכים חסרי חשיבות, למול ההרגשה שלי והחזרה לחיים.

יום שישי 17 ספטמבר 2010
ערב יום כיפור תשע"א ט' תשרי

הבשורה

וביום חמישי בערב, לאחר שקיעת החמה, עת כניסת ט' תשרי, ערב יום כיפור, הגיעה הבשורה מפרופסור נחושתן,  פשוטה, בהירה וצלולה. לא נדרשו לה הרחבות ולא נדרשו לה פרשנויות. פרופסור נחושתן האונקולוג שלי, עליו אני סומך כאמור יותר מכול אחד אחר, כתב ושלח לי הודעת דואר אלקטרוני בזו הלשון, "CT נראה בסדר גמור גמר חתימה טובה חובב".

לעולם תהיה המציאות שונה במקצת ממה שחלמת, אך לא במקרה זה. היה לי ברור, שמבשר הבשורה יהיה הראוי מכולם, חובב נחושתן, וגם ידעתי שיעשה זאת בשקט ובצניעות  וידעתי שהניסוח יהיה פשוט ולא מתלהב, או מתלהם, וידעתי שלא תהיינה הכרזה על ניצחונות וחגיגות.
ובערב קבלת הבשורה, לא בצירוף מקרים, אך ללא שמץ ידיעה על תוצאות ה – CT, הגיעו ציון וארי לביקור, ודוד דהן שלח מסרון עם ברכה מיוחדת וגם הוא לא ידע דבר וחצי דבר, וגם האחיין שלי יצחק שושני היה בדרכו לבקר אותנו, ללא שמץ מושג אודות הבשורה. כל זאת, כאילו מישהו רצה לכנס לאותו הערב את המיוחדים ביותר, שליוו אותי בהתמדה וללא ליאות מימי החושך ועד שחזר האור.
כמובן, שבתזמון לא מקרי, חגית וילדיי ינון וסתיו היו לידי בזמן קבלת ההודעה. והלכתי לקרוא שוב את האיגרת האחרונה ששלחתי לרבי, לפני הבדיקה, ושוב נדהמתי לגלות את הזהות בין מה שכתבתי וביקשתי למה שכתוב בפענוח ה – CT  . ביקשתי בשורות טובות לשנה החדשה, והעלמות הגידול מהריאות וקיבלתי. ציניקן יכול לטעון, שזה היה צפוי והעדות שלי על הרבי, אין בה משמעות מיוחדת. על כך אשיב לו, שבאגרת  ביקשתי הטבה וצמצום בנזק שנגרם לריאות. מעולם לא ביקשתי זאת קודם לכן וכן מעולם לא הייתה התייחסות לנושא כמו בפענוח האחרון בו נכתב, שישנה הקטנה משמעותית בנזק לריאות. התקשרתי לרב שלמה סגל, שבדרך כלל נמצא בבית חב"ד שבקנאי הגליל והפעם היה בבית חב"ד שברחוב אמציה. וגם זה אינו מקרי, אלא מכוון. בית חב"ד אמציה שם בכיתי, שם שהיתי, שם הכרתי את מרדכי, שם התפללתי, שם מצאתי נחמה, שם ראיתי הבזקי אור בחושך, שהסתכלתי בתמונתו של הרבי וזה הביט עלי במאור פנים.
ויש עדיין סימן בראשי, עדות ותזכורת לצניעות, ענווה וזהירות נדרשת. ממצא בראש, בגודל שישה מ"מ, קיים, מחצית מגודלו בזמן גילוי המחלה, אבל עדיין קיים. יחד עם זאת, זה אינו מקור הסרטן, זו גרורה שטופלה בהקרנות רבות. נראה שאין לה חיות, הרי חודשים רבים היא ללא שינוי. גידול ממאיר אמור לגדול... בנובמבר נבצע  MRI מיוחד לבחינת "חיותו" של אותו ממצא.
ועדיין אינני מעכל את הבשורה וטוב שמרוץ החיים נעצר היום ואשקע אל תוך יום הכיפור לנתח את העבר, להתיר נדרים, להכות על חטא, להודות ולהתחיל לגעת בייעוד שלי.

29 ספטמבר 2010 יום שני
ערב שמחת תורה, הושענא רבה

עומד לקיים את ההבטחה הראשונה שנתתי

לרוב ובדרך כלל נמנעתי ברשומון משימוש בלשון עתיד, אלא שרציתי לספר, או לרמוז, על חלום כמוס, ובעיקר כאשר ציינתי מועדי בדיקות מתוכננות. נדמה שזו העת לחרוג ממנהגי. בעוד כשבוע לערך, עתיד אני לקיים הבטחה, שניתנה מספר ימים אחרי שהתגלתה המחלה, בתחילתו של חודש מאי 2009. הסיטואציה זכורה לי לפרטי פרטים, ונדמה לעיתים, שלא עברה לה למעלה משנה מאז הבשורה המרה. סיגריה ביד אחת, אני מחוץ לכותלי בית החולים, באזור המותר לעישון, ביד השנייה אוחז במכשיר הנייד, משוחח עם אחי בארצות הברית, מעדכן אותו על מצבי הרפואי ומתחייב שאבוא לבקר אותו ולא יהיה צורך שהוא יבוא לבקר אותי. סוג של יהירות, סוג של שחצנות, הכול נכון, אבל כול כך האמנתי לעצמי, שהייתי מתחייב שאעשה זאת בהליכה רגלית. מהמקום הכי נמוך, מהחושך, מהאין סיכוי, כוחותיי היו בלתי מוגבלים. האמנתי שבכוח הרצון שלי אני יוצא מהמחלה ודווקא בגלל שהסיכוי הוא מאד נמוך, אולי אבוד. למי ששכח, או לא יודע, גידול ממאיר בריאות, שני גידולים, גרורות, במוח וסוג של סרטן אלים מפושט, האמור לקצוב את חיי. למען הסר ספק ולמי שלא זוכר, הייתה זו בין הסיגריות האחרונות שעישנתי, לשמחתי.

בעניין כוח הרצון, לפני ימים אחדים ביקר אותי חבר, דודו ביטון. שוחחנו ונזכרנו יחדיו כיצד הרגשתי וכיצד נראיתי לפני כשנה. אני זוכר סמרטוט סחוט, הוא זוכר, איש שמפגין עוצמה, כוח ועקשנות, עד שכול דבר אותו הוא רוצה להשיג, יוכל הוא. בלשונו הציורית של דודו זה נשמע כך, אם לפני שנה היית מחליט להיות מיליונר, או ראש הממשלה, היית עושה זאת, כי כוח הרצון שלך היה אדיר ונראה היה שדבר לא יעמוד בפניך. למען האמת, היו אין ספור שעות וימים שהטלתי ספק ביכולת שלי לעשות זאת. גם כעת ברור שהמחלה עלולה לחזור, אך ברור שאני אמשיך להילחם כמו אריה. אז, בעת מתן ההבטחה לאחי, לא ידעתי מיהו ומה כוחו של הרבי מילובאוויטש, לא ידעתי שכה אקשר אליו, לא ידעתי שהנחת תפילין תהפוך חלק ממני ומיומי. ללמדנו, שלעולם אין להגיד "שלעולם לא נעשה משהו".

לפני למעלה משנה, לאחר ששוחררתי מבית החולים, בתום האשפוז הנדרש בעקבות הניתוח להסרת אחד הגידולים בראשי, ישבתי למול שולחן האוכל ששימש לי תקופה ארוכה כשולחן כתיבה, וכתבתי לעצמי פתק ובו השורות הבאות:

21/5/09
כז אייר התשס"ט

אני אחלים לגמרי
אזכה בבריאות תקינה
ניתנה לי הזדמנות שנייה
אנצל את ההזדמנות השנייה בדרך גלויה

הפתק הוכנס למגירה הראשונה שבשידה שליד השולחן, כך שבכל פעם שאפתח את המגירה אראה את הפתק ואשנן את הכתוב בו, כך היה בימים הטובים והקשים.

סיבות רבות, וכמובן שלא רק כוח הרצון הביאו אותי למצב הנוכחי, זה אינו רשומון סיום ולא אמנה את הגורמים ואדרג אותם. בכל מקרה, דרוש מזל, יש שיגידו נס. ניתן לומר, שהיה פה נס, אנרגיות בעלות עוצמה אדירה התכנסו להם למעין מאמץ אחד משותף. כאמור, זה איננו רשומון סיום, הזמן סמוך וקרוב מדי לקבלת הבשורה הטובה ויש לגלות זהירות. לרשומון הנוכחי, אקרא, "רשומון בדרך להבראה". אתחיל דרך האוהל של הרבי בקווינס, ניו יורק, בעוד מספר ימים, שם אבקש שתוצאות הבדיקות בחודש נובמבר הקרוב, יהיו לפחות דומות לאחרונות ואכן אחלים לגמרי. 

© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010