0

6 תגובות   יום רביעי, 6/10/10, 12:30

התעוררתי בפער גדול יותר ממני (מהצפצפה. מהצַלְצַלַה. מילה במשקל). היו לי יותר משלוש דקות. זה התאים לי לטייל (על) עצמי (על) הבוקר. על-אף שאתמול בלילה, הרבה אחרי צאת הכוכבים, הוצאתי כוכבים, הבוקר שוב

כתבתי למישהו: אוננות. זה זמני. זה זמין. זה מיני. חד-מיני.

------------

 

גם היום חצאית (ברך) נצמדת (ירכיים)  וגבוהה (טבור. בדיוק). זה מג'ינס. מאחורה למטה יש רוכסן, לקבוע את מידת השסע והפסע. ביני לבין מה. החצאית חוצה אותי (לא רואים עליי). בחולצה דרקונים (בלי צבע) בתבליט קטיפה עדין (אם מעבירים יד מרגישים). רק שלושה כפתורים משקע הצוואר אל שחי שמאלי. צווארון יפני, כך אומרים.

על הנעליים יש פרחים. סוג של הגבהה, לא חדה. סוג של פלטפורמה, למרות שזה בעצם הפוך מ Flat-forma (הצורה. לא שטוחה).

מרכזייה בלונדינית ריחנית (בריח בקבוק קבוע ויציב) אמרה לי: דפקת הופעה (אם דפקתי את המופע, אולי זה בעצם אומר שזה נראה נורא?!).

 

-----------

 

אני אוהבת את האלף בית. תמיד והבוקר. הסדר שהוא הטיל בהן, טייל אותי

 

(צ.עצמון)

 

קצת למורת רוחי מתחיל באהבה

 

ומדפדף בָּך אוֹת בְּאוֹת, על-פי הסדר

המדויק, חסר פשרות,

קצת למורת-רוחי מתחיל, אם כן, בְּאַהֲבָה,

כמו בסיפור מסגרת,

אבל מהר עובר אל הבְּשֵׁלוּת, והבשר, והבדידות וּבֶרֶךְ

(בחצאית, עודך חיילת, "מפגש ראשון בתחנה סופית"- פזמון שלא נכתב)

שמזכירה, תמיד, יפי עוֹרֵךְ, כבתחילה, וּבֶטֶן,

ואז הגוף כולו, גלוי, והַדְּבֵקוּת, הַלְמוּת הַלֵּב, שֶׁדַּי לחוש באצבעות,

באוזן, וּקְצָת אפילו עור המצח, והִנָּתְקוּת כתְּרִיס ברזל בשבע-אפס-אפס,

ודם הַוֶּסֶת, המכונה בשפת עגה, מחזור,

זיעה בשקע החזה ופנים הזרוע, זיקפה וזרע, וחוף חולי חמים, חולשת הגוף

חולפת כמו חלום טבול בטוהר,

וגם רגעי טירוף, לא למכביר, טבור כהבטחה של רוך,

והירך, וכף ידך המלטפת, והכלימה שאין לה שיעור, לפעמים,

גם כיבושים, וכעס,

וּלְשׁוֹנֵךְ על גב ידי, ועל הלחי,

ולובן הצוואר, לחות הערווה, וְהַלֵּדָן, ומה נתקע פתאום המוות,

מן הראוי שיכסה לסוף, תורו יגיע,

בנון אפשר נימי הנפש, ונשימות קצובות שלאחר, נשים, ונשיכות קלות שבכתף,

ואז מה בשסוד נלחש לאפרכסת,

לא לעיתים תכופות מידי, את שְׁמֵךְ,

והעיניים, שפעמים קרובות אני נסוג, עד שקשה קצת לשחזר, אל מול הבד

דִיוּק גוֹנָן, מגע העור, וּפֶה, שלא תמיד שווה אל המילים, והפנים, והפטמות,

והצוואר שכבר נזכר, וכן, צִדָּה של הירך, הרך במדויק, כפי הצורך,

ואלגנטיות קרירה כזיכרון, קורבן ראשון של הַקִרְבָה המיוחלת, וחוסר-קשב מתרבה,

ורחמים שמגייסים כשהריחוק גובר, בחינת גאות ושפל, כמו שיכרון פתאום,

והשיער, וגם שפתייך, והשפה, שלעיתים היא משותפת,

ושן שבורה מעט, מוקד מוגלה שמנקז לרגעים שנאה בלתי נסבלת,

וגם תשוקה, ותשומת-לב בלתי צפויה ללא כל מאמץ, ללא הסבר,

תמימה כמעט כמו ילד, ותוקפנות, שכל תחומה המין והדמיון, וגם המוות,

שלבסוף מהתחלה, הופך תמיד, הכל

חסר תוחלת.

-------------

ואי אפשר לסיים בחוסר התוחלת, שהרי

זו תוחלתי

זו כפרתי.

(מחשבה שואלת הרגשה: מתחרטת?

הרגשה עונה: מה פתאום, זו הייתה

חוויה. של געגוע כהוויה)

דרג את התוכן: