מידי שנה, בייחוד לאחר חשיפת פרוטוקולים חדשים מהתקופה הרת הגורל ההיא של ערב המלחמה וימיה הראשונים, מלאה התקשורת בתיאור תחושת חוסר האונים שאפיינה את 48 השעות הראשונות של המלחמה בקרב ההנהגה הישראלית, בניסיון להבין מדוע התרחשו הדברים כפי שהתרחשו.

בפוסט הזה נאיר את אחת הזוויות – שטרם נידונו בהרחבה, למרות שהשלכותיה נכונות היום, אולי אף יותר מאותם ימים של תחילת אוקטובר 1973 – את משמעויותיו של ה"כאוס" שכפתה על עצמה ההנהגה הישראלית בהחלטותיה,באותם ימים, ואת השלכותיו.

ראשית, נקדים ואמר, שרמת המשילות שישראל התאפיינה בה אז לא היתה גרועה כלל ועיקר, והתאפיינה ביסודות שקברניטינו יכולים היום רק להתקנא בהם: יציבות פוליטית; הרמוניה יחסית בשולחן הממשלה; יחסים טובים ואינטימיים בין הדרג הצבאי והפוליטי; תקשורת המספקת "רוח גבית" למקבלי ההחלטות וחוסכת מהם את הצורך לשקול החלטות פופוליסטיות; ועוד.

ולמרות זאת, שגו מקבלי ההחלטות שגיאה גסה ערב המלחמה. אין כוונתנו לטעות בהערכת המודיעין, ואף לא להחלטה שלא להתקיף ראשונים (האחרונה היתה החלטה לגיטימית שהגיונה רב, בתוקף הנסיבות של אותם ימים), אלא לחוסר ההבנה של השלכות הוויתור על היוזמה, ולהיעדר מעשים מתחייבים, על מנת לצמצם את ההשלכות הללו.

מקבלי ההחלטות היו צריכים להבין, שבהחלטה להשאיר את היוזמה בידי האויב, הם גוזרים על עצמם עיוורון בתקופה הקריטית של תחילת המלחמה. המשמעות היא, שמה שמכונה ב"תורת הכאוס" "מושך" – קרי, מערכת החוקים וההגבלות המסירה את המציאות הנוכחית – יתחלף ברגע פרוץ הקרבות ב"מושך" אחר שייצור האויב. החוקים שמסדירים את ה"מושך" החדש לא יהיו ברורים לנו כלל ועיקר, וייקח זמן עד שנצליח להבינם. התוצאה במקרה של המלחמה היתה, שב- 48 השעות הקריטיות הראשונות, לא הבינו מקבלי ההחלטות הישראליים את תמונת המצב, וקיבלו החלטות ב"עיוורון", על פי החוקים של ה"מושך" הקודם, שכבר חלף לבלי שוב...

מעניין שדווקא משה דיין – שכה הושמץ השבוע בשיח הציבורי שלנו, המושתת על דימויים – היטיב להבין את התמונה. הוא הטמיע ראשון שהקרב הראשון במלחמה אבוד, והציע לצמצם נזקים ולסגת לקו השני... וכן – גם במחיר הפקרת הפצועים וההרוגים (סוד ידוע לכל איש צבא הוא, שצבא מפסיד נסוג על מנת להציל את שנותר; שצמצום נזקים שנגרמו מהפסד מחייב נסיגה מהירה להתארגנות, ויש לזה מחיר של השארת פצועים והרוגים בשטח...). כל זה על מנת לנתק מגע, להתאושש, לצבור כוח ולהמתין עד שהתמונה תתבהר, וחוקיו של ה"מושך" החדש יתגלו לעין.

מה, אם כן, היתה הממשלה צריכה לעשות, מרגע שהחליטה שלא נתקוף ראשונים?

למזער את השלכות ה"כאוס" על ידי יצירת חבלה מכוונת ב"מושך" שיצר האויב, על מנת לכפות גם עליו מצב כאוטי ולשבש את תוכניותיו: למשל בחזית המצרית, מתן הנחייה לדרג המוצבים לסגת בשקט לאחור ערב המלחמה, על מנת שה"אגרוף" המצרי יחבוט באוויר, וכוחותינו יהיו חופשיים להרוות את הקו באש, בלי חשש לפגוע בכוחותינו. דרך משלימה היא ייזום של מספר "מהלומות" קצרות, על מנת לחוש את האויב, לערער את שיווי משקלו ואת תכנוניו – ואולי, לנצל את ה"כאוס" שנכפה עליו על מנת לנצל הזדמנויות שתקרנה בדרך...

תחת זאת, קיבלו המחליטים שורה של החלטות קריטיות בעיוורון גמור, כאילו הם חיים ב"מושך" הקודם, כולל מתקפת הנגד החפוזה והבעייתית, שריסוקה הביא לאותם דיבורים מוכרים על "חורבן בית שלישי", ושהשלכותיה נמנעו מאיתנו כיוון שהאויב העדיף לדבוק בתוכניותיו המקוריות ולא לנצל הצלחה. הוא עשה זאת, אם משום שגם במוחו נצרב ה"מושך" הקודם של צה"ל במלחמת ששת הימים; ואם בשל החשש ולהסתכן במה שמכונה "התוצאות הבלתי צפויות והלא מתוכננות של מעשיו" – קרי, החשש שיקרה הבלתי צפוי שיגרום לאבדן ההישגים; ואולי – אף משילוב של שניהם יחד...

האם הלקח הזה – של הבחירה ב"כאוס" והצורך להבין את השלכותיו – מובן למקבלי ההחלטות היום? האם בבואם להחליט יבינו את ההשלכות של "כאוס"  אפשרי על החלטותיהם העתידיות?

בואו שנקווה שכן...