כוסומו. שיחה ממתינה. נראה לי שאני מתחיל לאחר ולא נעים לי. אני נשען על רכב שחונה באמצע היציאה מהחניה ומנתק את הסלולרי כשאני רואה אותה הולכת במהירות לכיווני והשומנים שלה מתנענעים לכל מיני כיוונים ביחד. היא לובשת חולצה מטאלית בצבע כחול בהיר שקטנה עליה בלפחות שתי מידות ומכנסיים קצרים לבנים הדוקים שממש לא ברור איך היא נכנסת אליהם. המכנסיים שלה כל-כך קטנים שאני חושב שאולי הם רק מצויירים עליה וגם אם כן, ציירו אותם קטן מדי. המותניים שלה ממש נשפכים משני הצדדים והמון המון בשר חשוף. כתפיים, רגליים, ידיים, חזה ... אני לא נותן לה 5 דקות בכפר של קניבלים. היא בטח תיראה להם כמו חמגשית מנוילנת בלחץ.
היא ממשיכה ללכת לכיווני בצעדים מהירים ואני משפיל כדי לא לבהות אבל נתקל בכפכפי האצבע המוזהבות והקעקוע של פיה על הקרסול. אז אני מתחיל לחייך. אני שואל את עצמי:"למה בדיוק ציפית?" ובגלל שאני כזה חנון, כשאני רואה איך שהיא רוטטת בצעדים המהירים שלה ובבגדים המטאליים, אני חושב שכזו כמות של מתכת וכזו כמות של רטט בטוח פולטים איזושהי קרינה. כותרת בעיתון: "תגלית ישראלית, פרחה מחוממת עם בגדים מטאליים יכולה לפלוט יותר קרינה מזיקה מאשר אנטנה סלולרית ברמת חובב".
היא נעמדת ישר מולי ובנשימה קצרה ומסריחה מסיגריות אומרת לי בטון תקיף: "תזוז מהאוטו!". לא, "סליחה, אתה מוכן לזוז בבקשה?" או אפילו "סליחה שחסמתי את החניה". פשוט דרישה בוטה לזוז. אני מסתכל ואז נותן חצי סיבוב אחורה מעבר לכתף ומסתכל על האוטו שעליו אני נשען. הרכב שלה. ברור לי שהיא החנתה את הרכב שלה באמצע המעבר כי שום דבר אחר לא מעניין אותה. זה נורא מעצבן שחוסמים לך את המעבר ועוד סתם ככה. תמציאי תירוץ אני חושב. תשקרי. תגידי: "אל תשאל. זה היה מקרה חירום. סבתא שלי בדיוק התקשרה אלי כי היא עלתה באש והייתי חייבת לרוץ למעלה לכבות אותה. בגלל זה השארתי את האוטו באמצע היציאה ממגרש החניה וחסמתי לעשרים אנשים את הרכב. נכון שאפשר למצוא פה עוד חניה בעוד דקה של חיפושים אבל גם בדיוק הייתי נורא צריכה להשתין וחשבתי שזו הזדמנות מעולה לכבות את סבתא". אבל היא אפילו לא מתאמצת לשקר. היא רק עומדת מולי ובמבט מזלזל אומרת שוב בקול רם יותר: "טוב, תזוז!".
אבל אני נשען על דלת הנהג של הרכב שלה ולא זז. מיד היא שואלת בתקיפות:"אתה רוצה לריב איתי? אתה יודע מי אני?". אני עונה לאט כאילו חושב על תשובה: "פרחה שמנה מטומטמת שחושבת שהיא מרכז העולם ומרשה לעצמה להתנהג כאילו אין אף אחד אחר פה מלבדה?". היא נתקעת לשניה ואז צורחת עלי:"אז אתה רוצה לריב איתי! אתה יודע עם מי אתה מתעסק?" אני שוב עונה לאט: "לא סגרנו כבר שאת פרחה? את חושבת שתצעקי עלי ואז אני אזוז? נראה לך שמותר לך לעשות כל מה שאת רוצה?". היא ממשיכה לצעוק עלי: "אין בעיה. אנחנו נחכה פה ביחד ותראה מה יהיה לך" ומפשפשת בשק המנומר שלה ומוציאה סלולרי ומחייגת.
"את מתקשרת לדיאטנית שלך?" אני שואל "או לסטייליסטית?" כי אני חושב שאת צריכה לפטר את שתיהן. אבל היא מתעלמת ממני בהפגנתיות וצועקת לתוך הטלפון: "יש פה איזה סוטה מניאק שלא נותן לי להיכנס לרכב". למה סוטה? אני חושב. אני לבוש לגמרי. זו את שמסתובבת עם כל האיברים שלך מידלדלים החוצה, מטרידה אנשים ומאיימת עליהם. "תבוא" היא אומרת בהחלטיות לתוך המכשיר. "כן. עכשיו. למגרש חניה של הדירה של מזי". היא ממשיכה להדגיש "עכשיו עכשיו. תבוא עכשיו" ואז מנתקת. היא מכניסה את הסלולרי לתיק שלה ומחייכת חיוך נבזי: "חכה פה. חכה. חמש דקות. חכה תראה מה יהיה לך". אז אני זז לאט מהרכב שלה ואומר לה: "אוקיי. אני קצת ממהר ונורא הפחדת אותי... אז יאללה ביי".
היא כבר יודעת שאני חנון אולטימטיבי אז בתנועה מגונה היא מברכת אותי לשלום ונשפכת לתוך האוטו. הקפיצים נאנחים קצת אבל הם כלום לעומת הצמיגים שכבר לא נאנחים. הם שקטים כי אין להם אוויר. הם מרוקנים לגמרי. היא נוסעת כמה מטרים אחורה במהירות ואחד הצמיגים משמיע פלאפ פלאפ פלאפ תוך כדי שהוא מנסה לברוח מהג'אנט. זה גורם לה לעצור. היא יוצאת מהרכב ומסתכלת לא מאמינה על הצמיגים (לא שלה. של האוטו שלה) וצועקת לכיוון שלי: "יזיינו אותך".
אני מתרחק משם בהליכה לכיוון הגינה הציבורית שליד המגרש והיא ממשיכה: "אני אפנצ'ר לך את הצמיגים יא בן זונה. אני אשבור לך את השמשות" היא צועקת לכיוון שלי. אני מסתובב אליה: "סבבה. אבל קודם כל תצטרכי למצוא את האוטו שלי בשביל זה, לא?" היא מעיפה מבט לכיוון המגרש ומבינה פתאום שיש שם לפחות עשרים רכבים חונים שאת כולם היא חסמה ושלי יכול להיות כל אחד מהם. היא נראית קצת אבודה אבל אני ממש לא מרחם עליה. היא עוד צועקת אחרי: "אנחנו נמצא את הרכב שלך ונזיין אותך". אני חושב אולי עוד לענות לה אבל אני כבר רחוק מדי.
אני ממשיך ללכת עוד ויוצא מהצד השני של הגינה הציבורית ומתקדם במעלה הרחוב הראשי כמה מאות מטרים. הטלפון מצלצל אצלי בכיס. אני עונה ושומע קול מוכר: "איפה אתה?" אני עונה:"הייתה ממתינה. אני מחפש את הבנין שלך". שקט כמה שניות ואז: "אני רואה אותך ברחוב. עכשיו תיקח ימינה. אתה מול הבניין". אני מביט למעלה ומנפנף לצללית בחלון ומקבל ניפנוף מהיר חזרה. "הלכת לאיבוד?" נשאלת שאלה. אני עונה:"לא ראיתי את המספר של הבנין... הלכתי לחפש וכנראה שהלכתי קצת לאיבוד ... וקודם... קודם בכלל הרגשתי חסום". הקול בטלפון בטון נדהם: "מה חסום? איפה חנית?". אני עונה: "הרכב שלי בבית. חבר הקפיץ אותי". |