מזל שסתיו עכשיו ואין יותר מה לראות בחוץ מלבד שלכת. הכל על האדמה, ביחד עם הרגשות שלי מעורבבים ברוח הקרירה. רוח זרה ומוכרת שמביאה את הגשם בכנפיה האפורות שישטוף את המהומה הזאת אל הים הגדול והרחב.

מזל שסתיו עכשיו ואין יותר מה להרגיש, כי נגמר הכל. אני הולך אל הים, רוצה לראות את האופק העמוק. כחול עמוק. עלים מתעופפים ברוח מתחבטים בים של רגשות, צפים על פני המים. אני צף על המים. עליתי מהמעמקים. לנשום את הרוח הקרה.

חבל שסתיו עכשיו ולא תוכלי להיות איתי בשלכת. דווקא כעת, שאני זקוק לחיבוק. ממש הרגע, צריך שתחזיקי לי את היד. לרוץ לאורך החוף בזמן שקיעה מרהיבה של שלכת אדומה אל מול שמיים תכולים שעינים עגולות גדולות מביטות מתוכם במבט שאין כמותו.

חבל שסתיו. כי הימים מתקצרים והשמחה מתמעטת, מתכנסת עם החדווה לתוך הלב, מנסה לשמור על עצמה מהצינה שבחוץ. דווקא עכשיו שיצאה החוצה סוף סוף. פריחה מאוחרת מרכינה ראש בפני החושך המתקרב לעת ערב בצעד בוטח, המעמעם את השמש בלחיצת כפתור. גם אני פורח. נזכר באיחור שכבר הגיע הסתיו ואני עודי אוחז כמה עלי כותרת אביביים. הנה הם מושלכים על האדמה, אדומים. גם הדם שלי אדום בפנים.

מזל שאני חזק כמו הרוח שלא מפסיקה לנשוב ומקפיאה לי את קצה האף. מזל שאני גיבור כמו האופק הרחוק שתמיד נמצא שם בשבילי שאני צורח לעזרה. חבל שאני חלש כמו הגל הנחבט בסלע בדיוק בשיא התרוממותו, משליך רסס לעברי. חבל שאני פחדן כמו השפל הנסוג מגלה אחריו סרטנים רכים ונחפזים על צידם, עת אני מתקרב אליהם בלי כוונת זדון.

הלוואי והייתי פה איתך בסתיו. ואת איתי. מזל שאת הסתיו שלי. חבל.