עוד יום.. ועוד אחד..

קמתי, הודיתי, הלכתי ושבתי

רוטינה מעגלית

שום דבר לא השתנה  באמת

צעד קדימה , שניים אחורה..

הזמן נמתח ובכל זאת- עבר זמן רב.

ואני שואלת-איך פורצים את המעגל הזה?

שהרי, רגע אחד של משבר, מחזיר אותך בבום אחורה.

אז קמת, התאוששת, אבל היכן שהוא ידעת,

כי זה ישוב..

נכון, חשוב להיות אופטימים,

אבל חשוב גם לחוות את הרגע, לבכות, להרגיש, לכאוב

ובעיקר- לקוות

אי שם באשר את/ה -יש אור מסביב

רק תדע/י היכן להביט.