לקבצנים עלובי מראה נועד תפקיד חשוב. בכל פעם שאדם נורמטיבי נמצא במצוקה כלכלית, או מסתבך בצרה, הוא תמיד יכול להביט בקבצן הקרוב ולומר "טוב לפחות אני לא במצבו...". במשפחתי תפקיד הקבצן היה שמור לדודה רגינה המיתולוגית. בכל פעם שהיה ריב בין בני משפחתנו, אמי מילמלה: "טוב לפחות אנחנו לא במצב של רגינה". האגדה מספרת שלדודה רגינה היו שלושה ילדים, אך מסיבה השמורה להורים וילדיהם הקשר בינהם ניתק. כך קרה שלאחר מות יענקל בעלה, רגינה נשארה לבד בשבתות, לבד בחגים, וכאשר נזקקה לעזרה כלשהי לא היה לה למי לפנות. איני יודע אם האגדה על דודה רגינה נכונה, או שזו דרכה הערמומית של אימי לטעת בילדיה רגשי אשם. בכל מקרה בכל פעם שאני נתקל במקרה של ילדים המתנכרים להוריהם הקשישים נמלא בי תחושת קבס, תחושה שמזכירה לי מקרים של הורים שמזניחים את ילדיהם הקטנים. כיום יש כבר שורה של חוקים שמגינים על עוללים מפני הורים אטומי לב. האם לא הגיע הזמן להגן גם על הורים קשישים מפני אטימות הלב של ילדיהם? |
תגובות (12)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה
אגיב בהמשך.
תודה. סיפור עצוב, ומלא תובנות.
אם מותר לשאול, בתוך הסיפור העצוב הזה איזה מודל האב, שהתנכר לאביו, מוריש לילדיו? האם בהגיעו לזיקנה הוא צפוי לאותו גורל של אביו?
האם המודל של התנכרות, הוא שרוקן את יחס הכבוד להורים מתוכן?
ובאמת האם ההתנכרות לא יוצרת שירשור של התנכרות לדורות הבאים?
שוב תודה על התגובה האמיצה.
עצבן
http://cafe.themarker.com/post/1879937/
אצלנו היה אבא שלא התייחס להוריו.
דוגמא אישית מעוררת השראה...
כמו שאמרה יבגניה, הם הרוויחו ביושר את אטימות הלב שלו. והוא בן יחיד...
אך התמזל מזלם שהיו להם נכדים שכן התייחסו אליהם.
והיתה להם כלה (אשת בנם יחידם) שקיבלה חינוך מסורתי לפיו היא חייבת לכבד את הורי בעלה...
וכך יכול היה הבן (אבי) להרשות לעצמו להתנער לגמרי מהוריו מולידיו.
אנחנו, הילדים, הנכדים, קיבלנו במידה שווה את המודל הכפול של התנכרות להורים ושל כבוד להורים... כבוד שהוא קליפה בלי תוכן. יחס בלי יחס... אך מעשים שאפשר לראותם כאילו יש בהם תוכן...
ומה יש לנו להעניק לילדינו?
אני חושבת שיחס אפשר להמיר בכסף... פיליפינית תוכל לעשות הרבה למען ההורים שילדיהם לא יכולים רגשית-מעשית-פיזית לתמוך בהם.
אך אם יש ביניהם (בין ההורים הזקנים לילדיהם) מחלוקת כספית, ייתכן שהורים שכאלה, צריכים לדאוג שיהיה להם מספיק מן החומר הזה (כסף) כדי שלא יהיו תלויים בילדיהם וברצונם הטוב.
תודה על התגובה
מסכים לניתוח הפסיכולוגי, ואפילו מוסיף - הקושי של הילד עם ההורה נמצא בבסיס התהוות האני (השנים הראשונות של הילד). לכן חלק ניכר מאי קבלת ההורה (על שגיאותיו) משליך על אי קבלת הילד המתבגר על ידי עצמו. לכן לטעמי התנכרות להורה (מלבד היותה בעייה חברתית) היא במידה רבה גם אי קבלת עצמך.
גם לי לא מובן איך ילדים מתנכרים להוריהם אבל איך אפשר להכריח אדם מבוגר לשמור על קשר עם מי שהוא לא רוצה?
באופן אישי אני לא פריק של חוקים. לדעתי רק במיקרים נדירים שהנורמות מאוד משתבשות צריך לחוקק חוקים מעין אלו. אבל מה לגבי להביא את התופעה לידיעת הציבור. מה אם לחנך. מה קרה ל: "על תשליחני.."
שאלה נהדרת:
1. מה עושים עם ילד קשה עורף שעולה להוריו על העצבים?
2. לא עשיתי מחקר מעמיק אך נראה לי שמלבד התנכרות להורים כתולדה של מעשים זוועתיים של ההורה, הזנחה, ניצול מיני וכו' - מקרים שבהם ההתנכרות בהחלט מובנת, יש לא מעט מקרים אחרים של התנכרות. התנכרות על רקע פנקסנות בין ההורה לילד, או ריב שיצא מפרופורציה, או התגלית המרעישה של ילד שההורה הוא סך הכל בן אדם עם לא מעט מגרעות, ואפילו מקרים קיצוניים בהם הילד חש שההורה הופך לנטל.