הוא נראה איש נורא עצוב. מיואש. כבוי. אחד שהחיים שכחו אותו, או שהוא שכח לחיות. או יותר כאילו הוא ויתר, על עצמו. על החיים. אני לא מכירה אותו, לא באמת, אבל משהו במבט שלו גרם לי לרחם עליו כל כך, ולפחד.
אני מפחדת מהזקנה, שעה שעוד טרם מלאו לי שלושים. אני מפחדת מהמוות, שניה לפני שאני אלד לעולם עוד נשמה חדשה. השבוע הזה עבר עליי בכל כך הרבה חששות ופחד. פחד קיומי.
עכשיו אני פשוט מרגישה תודה. תודה שהיה לי כוח לעבוד כל השבוע, תודה שעברו עליי ימים נעימים, תודה על כל הדברים שהספקתי, הספקתי המון השבוע. תודה שהאוכל שהכנתי הצליח מאוד ותודה שיש לי את המשפחה שלי לשבת איתה לאכול. אתה והילד הכי יקרים לי בעולם. ובבטן ממתינה לה לרגע האמת, עוד ילדה קטנה שבטח אוהב נורא. עוד מעט היא תיוולד ובטח אגלה שוב שהלב תמיד יכול להתרחב במימדים חדשים ולא מוכרים, ולכיל עוד פלא.
|