הערב חזרתי הביתה וקיבלתי הודעה –

"מנכ"ל זק"א ביקש להוסיפך לרשימת החברים" 

אם ביום יום אני קצת סלקטיבי בבחירת החברים שלי הרי שמדיניות החברות שלי בקפה – הפוכה. מי שרוצה להיות חבר שלי – מוזמן. אבל אין ספק שלהיות חבר של מנכ"ל זק"א זה דבר מוזר. ובאינסטינקט הראשוני נע בין משעשע למפחיד.

אני מודה שאני מאוד אשמח לפגוש את האיש – הוא ללא ספק איש משכמו ומעלה – בגיל אנחנו קרובים ואני מעריץ את פועלה של זק"א – איך שהוא אני מקווה שזה לא יהיה בנסיבות של עבודה מבחינתו  ( וחוסר חיות מבחינתי...).  

לפני מספר שנים עבדתי בסרט דקומנטרי על זק"א האנשים האלה – מופלאים ומרגשים. הם עושים משהו שאיך שהוא אף אחד אחר לא מסוגל לעשות. הם עושים את זה בנחישות ובמסירות ראויה לציון. למרות הקיטוב הנוראי בחברה (המתח בין כל הקבוצות פה..) הם מלמדים אותנו שבמוות כולם שווים. וגם בחיים שווה להיות בנאדם.  

למרות שאנחנו באמת צריכים אותם, והמדינה בטוח צריכה אותם, ירידת הפיגועים הורידה את כמות התרומות שלהם.  הארגון כבר כמה שנים נמצא במצוקה ובחיפוש מתמיד אחרי תרומות.  וזה קצת חבל – הם צריכים להיות ארגון שהוא חלק מהמדינה – יחידה במד"א או במשטרה – כמו היחידה לזיהוי חללים של צה"ל.  

הצעת החברות הזו גם גרמה לי להצטער שהמפגש היחידי שלנו עם החברה הדתית החרדית קורה רק סביב המוות. 

אז צביקה – שמח מאוד להיות חבר שלך – שמח שהצעתי לי חברות – מקווה שתחייה חיים ארוכים ומאושרים ובתחום שבחרת לך כעיסוק אני מאחל לך אבטלה מתמדת (למרות שכפי שאמר המשורר הידוע ר. פורטיס – "המוות אינו חסר עבודה – ולא מקבל דמי אבטלה"). מקבל את חברותך בשמחה ובכבוד – גם אם לא בחיים האמתיים אז לפחות בחיים הוירטואליים. אני מקווה שיום אחד לא רק המוות יחבר בינינו אלא גם החיים. שלום חבר חדש.