אז החלטתי לפתוח כרטיס באתר, שמעתי המון , והנה אני מצטרפת.

יום שישי, השעה פאקינג 3:17 לפנות בוקר ואני שוכבת במיטה עם הלפטופ, פותחת כרטיס ומתחילה לכתוב.

זה נשמע כמו מתכון לערימה של שטויות, בערך כמו ההצלחה שלי במטבח.

אני בטח צריכה לספר קצת מי אני ומה אני, אבל האמת שלא בא לי. אני גם לא באמת צריכה כי בסופו של דבר מדובר בבלוג שלי ואני יכולה לכתוב מה שאני רוצה, אבל אני משערת שזה יכל להיות נחמד בתור מצטרפת חדשה. אולי זה גם יקרה, בשעה קצת יותר נורמאלית ובמצב צבירה קצת יותר אופטימלי.

תכננתי לקום מוקדם מחר, יום שבת, להנות מהבחוץ, להנות מהאוויר של הבוקר,

זה כנראה כבר לא יקרה, אלא אם כן השעון ימשיך לצעוד קדימה ופתאום ישנה עצמו לשעה של זריחה.

אני מאוד אוהבת זריחות, אבל גם מאוד רוצה לישון, לישון טוב, זה לא קרה כבר הרבה זמן.  כן, אני גם שואלת את עצמי למה. הלוואי וידעתי ממה אני טרודה כל כך, למה המחשבות סוחפות אותי למקומות רחוקים ובעיקר שליליים.

הלבד הזה מטמטם אותי, החוסר ודאות הזה , החיפוש העצמי שכבר הלך לאיבוד מרוב ייאוש.  אולי אני בכלל צריכה סקס טוב שירגיע קצת את המתח, רק שכבר יקרה משהו מעניין, משהו שיוציא אותי מהעייפות הדכאונית הזאת, ואולי זאת אני שאוהבת לחיות בבועה של פאסימיות ורחמים עצמיים, כן זה נשמע כמו תשובה לכל הבעיות. 

לגמרי צרות של עשירים, אבל אני אף פעם לא מצליחה להסתכל על החיים שלי ולהגיד שוואלה, טוב לי.

זה מבאס לחיות ככה, כי בא לי לאהוב את החיים, בא לי לחיות את הרגע, בא לי להפסיק לבכות על העבר או לחשוב על העתיד.

בטח אתם חושבים לעצמכם, הנה עוד איזה מישהי דיכאונית שלא יודעת מה לעשות עם עצמה והחליטה לפתוח בלוג כדי להוציא את התסכולים שבשגרה שלה.  יש מצב גדול שאתם צודקים, ואולי זאת סתם השעה והמלנכוליה שבאוויר.  אבל שוב, יש מצב גדול שאתם צודקים, כי אני די מלנכולית גם בשלוש בצהריים.  ובנימה פאסימית זו, שיהיה לכולנו לילה טוב.