קמתי בבוקר

משותק כמעט.

משועמם טוטאלית, שזה אומר מינימום תקשורת עם הסביבה

ואולי השעמום היא מילה אחרת

לחיפוש השקט.

כבר שנים שרועש לי מדי

הצבעים

הקולות

הדיבורים

דיבורי הסרק.

מספיק לי רעיון כדי להתרגש

מספיקה לי הבנה כדי להתמלא

או בכדי להישאר ריקני.

ההתרגשות ואי הידיעה חיות תמיד זו לצד זו

ככל שאני מחכים ולומד וכאילו מבין יותר.

בסופו של דבר התודעה שלי חיה הכי הרבה בעיניה של ביתי הקטנה לירי

בשאלותיה התמימות

ובכתיבה פה.

התודעה שלי חיה בשקט הכי טוב

ולכן גם בצלילה במים יש נעימות

במסכה, בחמצן, ובשקט שבמים

שם נחים באמת.

פה אני שומע את הנשימה

לא מואר מדי

לא חשוך מדי

קצת מוצלל תמיד, כי זה חדר בלי הרבה אור.

הקול היחיד הוא קול מקשי המקלדת שמחבקת כמו מאהבת אולטימטיבית.

כבר 3 ימים שה center בורח לי.

עמוד השידרה. ידיעת הלוחם של "לדחוף" את היומיום קדימה.

לו הייתי פועל ביניין או פועל במפעל

זה לא היה קורה. הייתי עסוק בעבודת כפיים.

אבל עבודת הכפיים של יעודי הינה כתיבה.

כתיבה = גם כן עבודת כפיים ובעיקר אצבעות.

עבודת אצבעות.

שתית המיים והרבה מים הופכת את החוויה לריטריט ביתי.

כתיבה + שקט + מים = ריטריט (פרישה) מרצון

התבודדות מרצון לאיסוף עצמי מחדש.

"תאסוף את עצמך" אמרה לי אחותי ואימי פעם

ואהבתי את המושג הזה.

לאסוף חלקים שמתפרקים, לאסוף רצונות שמתבלבלים

לאסוף. זה יפה.

הבלבול לא מפחיד אותי יותר כי אני יודע שהוא עובר

והוא מגלה בי דברים חדשים

נינוחות מסוימת. בצעירותי הבלבול הפחיד אותי. להיות מבולבל זה טוב

וזה מחזיר אותי לערן, פנימה.

עם ערן יש לי שקט, אני אוהב אותו ולפעמים אנו נפרדים פתאום לשעה

והכתיבה מחזירה אותי אליו, אל עצמי.

כשהתגרשתי פעם בניתי לי בית ביניים. בית מעבר. היום אני יודע שהוא היה בית מעבר

אבל אז הוא היה הבית שלי. הבית הראשון שלי

כפי שאני רוצה בו. חם.

קניתי לי פרחים - אגרטל פרחים שהיה מלא. אדנית עציצים מלאת צבעים.

קופסאות יפות, תמונה יפה, ובודהא קטן מעץ שקניתי בגלריה המקסיקנית

ביודפת, ששומר עלי עד היום. הוא קרח כמוני, מעץ שזה חומר חם

ישן. בודהא ישן, שזה כבר טוב. הוא מחבק איזו כרית גדולה ומרגיע אותי כבר שנים.

פעם הוא ישן על הפסנתר בסלון והיום הוא ישן מולי כשאני כותב או קורא במחשב.

יש לו כתפיים טובות רחבות, ופה קטן כי הוא לא מדבר הרבה.

האוזניים שלו גדולות (כדי לשמוע אותך ... אמר הזאב לכיפה אדומה).

אני חי יותר ברגעים של חוסר תזוזה.

הקנאה שלי נחה. הרצון להיות מליונר. חוסר השקט.

אני נרגע מחדש.

תודה למי שמקשיב ומקשיבה.

תודה למי שקורא וקוראת.

ככה אני לא לבד

והידיעה שיש שם מישהו ומישהי בצד השני

עוזרת לי להתקיים בעולם הזה.

זה בית קפה מהנעימים שאני מכיר.

יום רגוע,

ערן.