אלמלא סיים את חייו באופן מוקדם מהצפוי, היה ג'ון לנון חוגג היום את יום הולדתו השבעים. ממש כשאהיה בן 64 פלוס 6. כשהייתי קטן נדמה היה לי שהחיים הם כמו סרגל ארוך שאדם הולך עליו עד שהוא מגיע לקצה, ואז הוא נופל אל מעבר לו אל תוך תהום עמוקה - ומת. שבעים, זה היה המספר שדימיתי לעצמי בקצה הסרגל ההוא. בגיל 45 אני יודע שיש אנשים שהחיים שלהם הם בקושי סרגל פלסטיק צבעוני שקוף באורך 15 סנטימטר, כמו שהיינו מקבלים פעם בתור הפתעה בשקית יומולדת, ושיש כאלה שהחיים שלהם דומים יותר למד זווית, או לסיבוב של מחוגה שאף פעם לא מצליח והעיגול לא נהיה מושלם. אחדים, החיים שלהם ניתנים לכיפוף כמו מטר של תופרות, או מהירים כמו מטר רץ. ג'ון לנון, על כל פנים, עושה רושם שהחיים שלו היו יופי. כל כך יפים הם היו עד שזה ממש סינוור מישהו אחר שהחליט שזה יותר מידי בשבילו. פאק. בראיון לסי.בי.אס מוקדם יותר השבוע, אמרה יוקו אונו שהוא בטח היה מתבאס מכל ההו-הא הזה סביב חגיגות השבעים, וכמעט אפשר היה לחשוב שבעצם היורה ההוא יכול לטעון עכשיו שהוא בסך הכל גאל אדם מייסוריו. אחר כך היא נסעה לריקאיוויק, איסלנד, כדי לחנוך שם איזו אנדרטה לזכרו, וזה הזכיר לי שבפינה אחת בוורשה, בפאתי איזה פארק, יש פתאום כפר קטן, אולי חמישים בתים, שכולם עשויים עץ וכל תושביו פינים. כן כן - מין קיבוץ פינלנדי קטן באמצע ורשה. לא ראיתם דבר כזה בחיים. יש לזה הסבר היסטורי אבל לא חשוב עכשיו. רק אם אתם נוסעים לוורשה במקרה, לכו תראו את זה. ולמה נזכרתי בזה? כי הרחוב שנכנס אל הכפר הפיני הקטן הזה נקרא אוליצה (שזה רחוב בפולנית) ג'ואנה לנונה (שזה ג'ון לנון בפולנית). סתם, מגניב. תחשבו איזה יופי זה היה אם היינו קוראים פתאום לאיזה רחוב על שם ג'ון לנון, נגיד במקום רחוב החשמל: - "תגיד, אז איפה אתה יושב?" - "ג'ון לנון 2. פינת אלנבי, ממש על כיכר המושבות, תבואו". לא שוס? פשוט כזה, חילוני, משפר את המצברוח. סתם, בקטנה. אלא שאין מצב אצלנו להעמיד את ג'ון לנון בשורה אחת עם הרוגי המלכות או עם כ"ג יורדי הסירה. אילו רק היו מאפשרים לו אז, בשישים וארבע, להופיע בישראל, ואילו היה חותם על חוק הנאמנות בזמן, הכל היה נראה אחרת. --- אני החלטתי לציין את יום הולדתו באכילת קורנפלקס עם חלב וטוסט עם מרקחת תפוזים לארוחת בוקר. למה? לא יודע, אולי כי זה נראה לי בריטי במידה הראוייה. בסוף זה הסתכם רק בקורנפלקס עם חלב. למה? קודם כל כי לא היתה לי ריבת תפוזים. ואז קלטתי שגם אין לי לחם. וגם טוסטר אין לי. בכלל. לא היה לי אף פעם. זה היה רעיון ממש יפה, שנהפך למטומטם לגמרי כשקלטתי שהוא לא מחובר למציאות בשום צורה שהיא. אבל היה לי קורנפלקס, והיה לי חלב. מכיוון שכבר ישבתי עם עצמי במטבח ולא היה לי במי לנעוץ את העיניים תוך כדי שמטפטף לי חלב לאורך הסנטר וחושב על ג'ון לנון, שקעתי בקרטון החלב, ודווקא שם גיליתי עולם ומלואו. זה חלב של פעם, כמו שאנחנו אוהבים, כתוב שם. כמו פעם, אי אפשר לדעת כמה שומן יש שם בדיוק, משהו בין 3.5 ל-4 אחוז. ככה זה היה פעם. הדמיון האנושי הוא מעין מכונת קסמים. תלחצו על הכפתור ומיד אתם נמצאים במסע נפלא בזמן. והנה תנובה, בכבודה ובעצמה, הוציאה אותי באפס מאמץ למסע שכזה. מיד ראיתי בדמיוני את אפרים יוצא השכם בבוקר לחליבה ('השכם' נשמעת לי מילה של פעם, וגם אפרים), בדרך הוא פוגש את נחמן הנוטר, ששב מפטרול הלילה. 'תן לנו עוד שבוע ואנחנו תופסים את החארות הקטנים האלה מעילבון', נחמן אומר לו, 'אני יודע שזה הם'. בשעת החליבה אפרים חושב על זושה. היום יום שני, הוא אומר לעצמו, ובחמישי היא שלי. אפרים קצת מתבאס מזה שברביעי זה התור של יוסף, וכבר חשב להעלות באספה הבאה את העניין הזה, שגם בסבב של החברים אצל זושה צריך לעשות רוטציה פעם ברבעון, הוא גם יתרץ את זה בזה שהרי מדובר בעניינים של התרגשות גדולה וכי לא כדאי שייהפך הדבר לאיזה הרגל שאין בו ענין. אין סיכוי שמישהו יעלה על זה שזה בגלל שאי אפשר להיות אצלה אחרי יוסף. החיים היו טובים פעם. בוודאי יותר מאשר היום. כך על פי תפיסת הרוח הישראלית כפי שמשתקף בעולם הצרכנות שלנו, על כל פנים. הסבון של פעם, השמנת של פעם, החלב של פעם. הפרה אדומה כמו פעם, הקוטג' אותו הקוטג'. יש משהו מעניין בהתרפקות הזו, מן הבחינה האנתרופולוגית אני מתכוון. הלא אריק איינשטיין שר כבר לפני 30 שנה שאומרים שהיה פה שמח לפני שהוא נולד. כולם חשים ככה. ובאמת, הכל היה תמים יותר, פשוט יותר, חברותי יותר. אפילו זושה עצמה באה מרצונה החופשי. איש לא העביר אותה דרך הגבול של מצרים והחזיק את הדרכון שלה אצלו בכספת. פעם, למשל, אם חבורת פלמחניקים תפסה איזו בדואית וגילחה לה את הראש, וכולם עברו עליה בזה אחר זה, ואז ביקשו ממנה לחפור בור ולהיכנס לתוכו, ואז הרגו אותה, ובטח אפילו התבאסו שהזונה לא עוזרת להם לכסות את עצמה. אז, לפחות, כולם חבשו את אותו כובע גרב. היתה אחווה. זה לא כמו שאחד יבוא היום עם כובע מצחייה של בילבונג ואחר עם נייקי, והשלישי יתבאס שאין לו כובע אז בשביל הפיצוי הוא ישלוף את האייפון שלו ויצלם איך כולם תוקעים את ההיא ויעלה את זה ליו-טיוב ויהיה ברדק שלם. ברור שעדיף כובעי גרב. לפעמים אני סתם מצטמרר מהציניות השיווקית התמימה לכאורה הזו של פעם בתור מוצר צריכה. בתור יהודי למשל, שיש לו מחויבות להיסטוריה של העם שלו, אתם לא צריכים ללכת רחוק בשביל להבין מה עולה לי בראש בכל פעם שאני רואה את השלט הזה בשנקין - סבון של פעם. את כל זה חשבתי לי תוך כדי שתיית חלב של פעם של תנובה, שאני כמעט בטוח שהוא יותר דומה בתהליך העשייה שלו לחלב שהם ייצרו פעם לפני שלושה שבועות מאשר לזה שעשו פעם לפני חמישים שנה - וטוב שכך - ועל ג'ון לנון, שפעם, לפני שלושים שנה, היה באמת טוב יותר ממה שהוא עכשיו. --- מוקדם יותר השבוע אמרה לי חברה טובה שלי שאולי כדאי שנתחיל להקדיש את ימי שישי בבוקר למעשים חשובים יותר מאשר שתיית קפה על המרפסת של מלון מונטיפיורי. לפעמים נדמה לך שאתה מכיר מישהו היטב ואז מתברר לך שטעית לגמרי כל השנים האלה. שאלתי אותה מה למשל נראה לה חשוב יותר משתיית קפה על המרפסת של מלון מונטיפיורי ביום שישי בבוקר, וחשבתי שהיא הולכת לספר לי על בית קפה חדש שלא שמעתי עליו. אבל היא באה עם העניין של להתחיל להסתובב בין בילעין ונעלין לחוגי אמנות יזומים לילדי עובדים זרים בדרום תל אביב, ולהצטרפות לתנועה הזו של חיבוק וליטוף של ילדים נטושים בבתי חולים. אמרתי לה בסדר, כי עם השנים למדתי שזה מה שאתה אומר לבחורה כדי להוריד אותה מכל מיני ג'וקים שנכנסים לה לראש ושבלאו הכי היא לא תזכור כלום בקשר אליהם למחרת. אבל בחמישי היא הפתיעה אותי לגמרי וצילצלה לשאול לגבי שישי. לא היתה ברירה, אמרתי לה שיש לי איזו תינוקת לחבק על המרפסת של מלון מונטיפיורי ושתדבר איתי שוב בחמישי הבא. --- לעיתים אני מביט בדמותי הנשקפת אלי מן המראה ופתאום אני מתמלא אושר גדול שאינני רואה שם את יאיר לפיד. הייתי די נבוך אם שניים-שלושה מיליון איש היו שומעים כל שטות שאני פולט מהפה. כמה אתם פה? 700 בשבוע ממוצע? 2,000 בימים שאייטם שלי עולה לעמוד השער של הארץ אונליין? כולכם יקרים לי, באמת, אבל אתם כסף קטן. ההוא יושב מול כולם ומלהג בלי לשים לב. ולמחרת בבוקר לא נותר לו אלא להצטער שזה לא אני שמשתקף לו שם מהמראה, אלא ממש הוא עצמו. שלחו לי את הלינק על הכתבה הזו מאתמול, על אילנה המרמן והחברות שלה, שמבריחות פלסטיניות לשפת הים. שתיים מהן אני רואה כל בוקר בדרך לעבודה, ואלמלא עלול הדבר להתפרש כתוקפנות מינית מצידי, הייתי נותן לשתיהן נשיקה על הלחי כבר מחר בבוקר. זו הרי המחאה האלגנטית ביותר שנתקלתי בה אי פעם. ויפה שהן נחשפו, וזו הרי תהיה פארסה ששמורה לספרות הצ'כית בעידן הקומוניסטי, אם המדינה תיאלץ להתעסק איתן עכשיו בגלל שאיזה אידיוט מהימין ידרוש למצות איתן את הדין. הצטרפו בנות! הרי זו מחאה נשית ובעצמי אינני יכול, אבל תארו לכן את חיילי צה"ל רודפים אחריכן על הגבעות בעודכן בבגדי ים ומגבות חוף צבעוניות בידיכן. יותר טוב מחרם השחקנים, יותר מעז מנתן זך. ברצינות, הצטרפו. אני איתכן. אולי אפילו אלך בעצמי לים לכבוד המאורע הזה. והרי לא תמצאו שום פלסטינית שלא ראתה את הים כל כך הרבה זמן כמוני, אפילו שבשבילי זה כולה חמש דקות ומחסום פסיכולוגי אחד מהבית. --- אבל יאיר. תחשבו על יאיר. המדושן, הזחוח, השבע רצון, המלא בעצמו. האיש והשליחות הציבורית, הדמות והכסא. יושב שם ובטון ביקורתי ונפוח אומר את המשפט הנבוב הזה על האנשים שבוחרים לאיזה חוק הם יצייתו ואיזה לא. תחשבו עליו. על האיש הזה שאני בטוח שמעולם, אבל מעולם, לא ראה ג'וינט בשתי עיניים. |
תגובות (53)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הסתחררתי מהפניות באסוציאציות המבריקות
כך שלא הייתה לי ברירה אלא לצחוק
סטאנדפיסט, חשבת להיות?
(תודה, נהניתי)
מעלים חיוך מריר
ואת אותו הכאב בלב
שהולך ומתעצם עם כל יום שכאן עובר...
תודה
אנחנו הפלמחניקים (או כמו שאנחנו שרים על עצמנו ביום העצמאות אצל יוסקה על הדשא - אנו אנו הפלמח) יש, ותמיד היתה לנו מודעות גבוהה להיסטוריה ולמקום שלנו בתוכה. ובגלל זה, כהיינו נתקלים בבדואית צעירה בביר-שקשוקה, ידענו שיש לנו שתי ברירות: א. להושיט לה מימיה, ללטף את ראשה ולהסביר לה שהמאהל שאליו היא הולכת כבר לא קיים וגם האנשים התנדפו, ואולי היא רוצה טרמפ למאהל השכן כי בדיוק אנחנו בדרך לשם?
והבעיה עם האפשרות הזאת זה שהיא לא מותירה את רישומה בהיסטוריה. אף אחד לא יזכור דברים כאלה כעבור שישים שנה. ובטח גם אנחנו בעצמנו נשכח מזה. ואז הדרך היחידה להשאיר רושם כלשהו זה להיהרג בעצמנו באיזשהו אופן הירואי או טראגי. שזה אחלה לזוכרים אבל באסה למוזכרים. מה גם שבעתיד זה כבר לא יעשה שום רושם על היפסטרים תלאביבים , אולי אפילו להיפך.
אז נשארנו עם אפשרות ב. כמו שמתואר יפה בפוסט למעלה. כי לזיין בדואית שבחיים לא התקלחה, בחום של אוגוסט בנגב ועם כל החול והאבנים והעקרבים, ואחרי זה לקבור אותה עם האתים המצ'וקמקים שהיו לנו, אם בכלל, זה משהו שמבחינת התענוג אפשר גם אפשר לוותר עליו. אבל ידענו שהשרמוטה היא כרטיס הכניסה שלנו להיכל התהילה הישראלי. שגם עוד מאה שנה אקדמאים צעירים יעשו עלינו עבודות דוקטורט (היה או לא היה?) ומשוררים זקנים יכתבו שורות מלאות זעם ותשוקה על שוועתה של בת המדבר התמימה. אולי זה אפילו יהיה מוטיב רעיוני באיזה קמפיין שיווקילרכב שטח, או מונודרמה נוקבת. אז לא התאפקנו...
אכן מנצ'וריה, בול פגיעה !!!
אוסיף ואומר שאני חושד אפילו שהבחור הנ"ל מסוגל להכנס לאחד המושבים ולרדת על ארגז שלם של בירה מתוצרת מקומית.
מסוכן, לא ?
אני בטוחה שפיתחת או הורדת אפליקציה מיוחדת שמאפשרת לך לבצע המרה מדויקת של רצף מחשבות למילים, עם תחביר רץ בסדר טבעי, שעה שמאה מיליארד קישוריות במוח עובדות בפול-ווליום לאחר שעישנת את כל הסכך שנשאר מסוכות, או אולי ירדת לנגב המערבי והצלחת לתפוס גמל עמוס תוצרת משובחת שחצה את הגבול ואיבד את דרכו. "כי מדרום תיפתח הטובה..."
תודה על פוסט זורם, חכם, משעשע, אמיתי ואוי ..כל כך נכון
:-)
הובילוהו לאט. הובילוהו לאט".
(אלתרמן)
(נורא מסוכן כל הדברים שמכניסים לחלב)
תודה.
ההתרפקות הסכרינית הזו על דימויים מה"ישראליות הקולקטיבית" - לא אנשי שיווק המציאו אותה. אבל הם בהחלט עושים בה שימוש ציני וגם די מעצבן. אני קוראת לזה האבולוציה של הקיטש. כאן.
אבל הי, אנחנו הרי מתפרנסים מדימויים, אנחנו אוכלים אותם לארוחת בוקר, מה לנו כי נלין?
נהניתי.
מצחיק. אני בכלל בעניין שיקראו על שמי את המזבלה בסיבובי עפולה, איפה שהייתי חוטף בחילה כל הילדות מהריח של הזבל הנשרף, כשהיינו יורדים לעמק.
אני לא מאחל לך שום רחוב,סימטא הס מלהזכיר שדרה !
לא כי לא יגיע לך (לכשתחליט לכתוב...) אלא שבחישוב קל זה בוודאי יהיה בתקופה שבה הרחוב שאמור לשאת את שימך יהיה בין רחוב י.עמיר האמיץ לבין שדרת ב.גולדשטיין הגבר בשכונת נתניהו-מלכים ג' ברפובליקה היהודית של ישראל.
מצטער, אבל אני מאחל לך קצת יותר...
ולגבי הג'וינט כל העולם צריך לפתוח את היום באחד איכותי
זה חיבור ישיר לבורא עולם:)
I really love to watch them roll
No longer riding on the merry-go-round
I just had to let it go
ואם לא בשביל החברה אז לפחות ע"מ שתהיה סיבה לקרוא ביום מן הימים לאיזה רחוב כלשהו : רח' ל.הלוי
ויפה שעה אחת קודם
בית פיני בורשה. האם התכונת לזה?
ממה שקראתי, הבתים האלה הוענקו ע"י הפינים לרוסים בשנת 1945 ואלה מסרו אותם לפולנים. הבתים האלה הם פשוטים ביותר, חסרי שירותים והתקנה ראויה לחימום ובישול. הקירות גם מבודדים ולא ומותאמים לאקלים. חלק מהבתים הועברו לגינות פרטיות של תושבים, חלקם שופצו והותאמו למגורים מודרנים וחלקם פשוט נעלמו.
ווהרי לך הישג גדול וראוי לציון הבוקר להב.
הבאת אל הפוסט שלך יחדיו את מולנור ויערת הדבש בלי מריבות בכלל.
אולי תלך אתה לפרלמנט?...
שבוע טוב ישראל אוֹל ט'וּגדר נאוּ
משעשע
אני
נשארתי
אין לי טלויזיה ואת המנוי ל"הארץ" הקפאתי אז אין לי מושג על מה שקורה בעולם האמיתי - אבל זה לא נורא, בעולם שלך אני הרבה יותר מרגישה בבית
טוב.
וכשעץ הקומקואט שלי יגדל, כי שתלתי אותו בט"ו בשבט האחרון, אזמין אותך לצנצנת.
"צ'וקרו"
ואולי רחוב חסוך במים, או רחוב העישון מזיק לך?
זושה? יש גם כיום, שלא נושאות שם פולני, אלא ישראלי אסלי!
חלב וקורנפלקס? עכשיו הכל מובן,,,
גם קפה.
וגם יאיר לפיד.
גם חוף וגם שמש של סתיו או חורף...
....:)
אגב, שכחת את החמאה.
זה לא עובר טוב, בלי חמאה.
ברוטוס: להב שמע, לחבר את ג'ון לנון ליאיר לפיד דרך פלשתינאיות רק אתה יכול
נטוס: והלוואי שתראה את חוף הים עוד הרבה שנים, גבר
..
* אתה כותב משובח (נדמה לי שכבר אמרתי אבל ממש לא חוזרת בי...)
בשבוע שעבר יאיר לפיד וחברי המערכת שלו קידמו סרט תדמית על פרויקט גינדי במסווה של סיפורה של בועת נדל"ן תל אביבית. יום למחרת התחילה מכירת פרויקט הביזיון, שהלוואי וייכשל.
יאיר לפיד, שאולמרט הוא חבר טוב של המשפחה, ויאיר עורך את ספרו אבל את הפרקים שפורסמו ב'7 ימים' כנראה היתה מצווה לפרסם, סולל את דרכו הסוגה לפרלמנט. אמחייה.
חיבור מעניין.
מישהו פעם חקר איך קרה שמכל הדיבורים על פול-איז-דד, בכלל לא שמנו לב שנשארנו בעצם עם ג'ורג'-איז-דד ועם ג'ון-איז-ורי-מאץ'-דד ? מי נתן את ההוראה?
נכנסתי לפארק איפא שיש את הכוכב דמיון ובלי בושה קרעתי ברך ונשקתי את הכוכב מסביבו ישבו זקנים ורק הסתכלו
נראה לי שהם הבינו את מעשי.
לצערי רק מי שבגילנו יודע מי היה ג'ון לנון ואיזה יצירות ושירים הוא הביא. לקרוא לו בשם רחוב אני לא חושבת שזה היה עבורו כבוד כי הוא היה בנאדם מאוד צנוע
מישהו בפייסבוק פתח אתר על דברים שהיו פעם אם אתה רוצה אתן לך אותו כי זה ממש יעזור לך באמת להזכר בימים של אז. להב אין עליך בכתיבה וברגש.
אתה אלוף ואתה יודע את זה*
מעולה!
אני יכולה לדמיין את אבא שלו מסתכל עליו מלמעלה וקצת מאוכזב.