(שימו לב על הנשמה. לשם שבו ואחלמה; ואורה כאור החמה. שבעתיים כאור בוקר; אודה לאל לבב חוקר. ברון יחד כוכבי בוקר) (ש.קוסון) (זו לא בדיחה) ------------ צעקו עליי בשפה זרה לפני איזה זמן (כמו נצח מאתמול) לא היה צריך (היה) אפשר ללחוש (כבר אמרתי דברים היוצאים מן הלב נוגעים לי בצד האפל, הכביש המהיר אל הנשמה). עד היום זה כואב אם אני שולחת אצבע למקום של המכה (לעלות לרגל, לירך) תפילות יום השישי הסתיימו בלא מהומות רבתי (רבתי איתי אם לכתוב בערך חצי דקה). עם שוטים לא נוהגים לפרוץ חומות של הגנה. שוטים (פה) זה רבים של שוט, לתת לו לבוא עליי (הצלפה מסחררת) מסוככת על זה בתילי מילים משככת כאב בקודאין של שתיקה. עד עצם היום הזה עד העצם. ביום הזה. בעצם, ביום הזה גזרתי (מספר-רעים של כבודו, האגו) שתיקה. עד ש מה? (חשבתי: להקדים מכה לטירופה)
---------
מילים ליליות סופן להיקרא בבקרים שטופי שמש, בחצר (עם קפה, זכוכית שקופה) אח עטף לאבא את התמרים בניילון-פצפצים נגד ציפורות מנקרות, מוחזק באטבי-כביסה (ה-טובים-לכביסה) משהו תלוי על איזה חבל ומשהו שינה צבעו במכונה. הייתי רוצה כזה ניילון לעטוף בו, להתפצפץ בו כרצוני. תמרים צהובים רצוצים מילים אדומות מצוצות מהרקה.
(חבל שאין לי יונה)
----------
אני (תמיד) מתגעגעת
---------
אמא סיפרה לי באוכל שבקריאת הפרשה (בזמן ששתיתי מילים וקפה) היא נזכרה במבול שהיה להם בארץ מולדתה, לפני יותר משישים שנות חיים, בדיוק בשבת של אותה פרשה (נוח. אפילו שמאד לא). זה היה בדקה וחצי שהיו לה בין הזמן שהיא נישאה (כילדה) לבין הזמן שהיא ילדה. היו להם בחצר העליונה (סוג של גג) עיזים ותרנגולות, וחמור בחצר של מטה. מים מילאו את הכרך. רב (שמת כבר אז) השאיר (בחייו. בחיי) בכניסה לעיר מין מגילה (גנוזה בתוך ברזל) שמבטיחה שמים לא יכסו (או לפחות לא יהרסו) את העיר אבל אמא אמרה שאסור לסמוך על הנס ולכן כולם הלכו לצד השני, הגבוה של העיר, מעבר לנחל שעבר באמצעיתה. הם עברו במים גבוהים וגועשים (אמא מסמנת עם היד על הגולה בצוואר: "עד לכאן"). אבא לקח את אביו ואת אמא לקח קרוב משפחה (שעד שהוא מת, פה בארץ, הם היו נזכרים בזה בתוגה). בזמן שחצו את ים הסוף הזמני היא חשבה רק על העיזים ("מסכנות, לא מבינות מה קרה"). הם השאירו להם הרבה (הרבה) אוכל והלכו. התארחו (אצל קרובים) אב המשפחה היה דוור "כדי לעבוד בתפקיד הזה שם היה צריך לדעת לקרוא ולכתוב את הכל" (היא אמרה: "הוא ידע לכתוב את הכל") אליו היו הולכים כדי להירשם במשרד ("הגדול של המדינה") כל מי שנולד לו משהו. אנשים היו רבים איתו כי היה לוקח זמן לקבל איזו תשובה בנייר, חותמת שמאשרת שאכן מישהו נולד. הוא היה אומר לאנשים: "אל תהרגו את השליח". כשנולדה לו ילדה, הוא שאל את אמא (שלו) איך לקרוא לה, היא ביקשה שם מיוחד. קראו לה סוזן, זה היה נחשב שם של חשובים. לי יש חברה בשם כזה רק עם ה'. היא מהונגריה. עשתה פה גיור, בחרה לה שם ועברה לארץ הדולר. מאז היא כתובה לי בטלפון: שושנה (אמריקה).
הצד (של העיר) בו הונחה הברכה (או ההבטחה) לא ניזוק. כשהם חזרו הביתה (הם ממש הלכו במים בשבת של פרשת נוח. תזמונים) ביום שני בערב, לכל החיות הייתה בטן נפוחה.
הלוואי שיירד מבול.
אולי אחריו תבוא קשת ויונה עם עלה של
שקדייה. |