את הספר הראשון שלה קיבלתי למתנת יומולדת 19 מהאל"מ שהיה המפקד שלי בצבא. 

לספר קראו "תפוחים מן המדבר".  (בשנה שעברה, הספר עובד למחזה בבית לסין - 20 שנה אחרי שיצא לאור).   

מאז קראתי כמעט את כל ספריה של סביון ליברכט -  מאוד אוהבת את הכתיבה שלה. 

בתור נערה בת 19, הזדהתי מאוד עם הקטע הזה שפותח את הספר, העתקתי אותו למחברת ומדי פעם במהלך השנים אני נזכרת בו וקוראת אותו שוב.

למרות שהיום כאשה הוא מדבר אלי בצורה אחרת,  עמוקה ושונה, אני עדיין מאוד אוהבת אותו:

"לימים הייתי עתידה ללמוד:

איש קם והולך ממך,

אל תעמדי בדרכו.

ליבשי את בגדי המסע 

והדקי את שרוכי נעלייך

והסבי אליו את גבך 

ולכי ממנו והלאה בדרך היוצאת, 

ברוח הנגדית,

ואל תהפכי פנייך לאחור, 

ועברי על פני הסלעים ופתחי מאורות הנחש

ועצרי רק בבואך אל פי הבאר,

ואל תנסי לקרוא את האותות,

ואל תקיימי את המלחמות בכוח,

והניחי למראות לשקוע. 

שכן בבוא היום

יקום הכל ויעמוד כשהיה.

ואת - במרחק שנים רבות 

כבר לא את שהיית,

משקיפה על עצמך כזרה,

יודעת בחוכמה מפליגה את כל התשובות הקשות.

ורק הזמן עומד בעורפך וצוחק,

אשר היה יהיה.

מאוחר מדי להציל את עצמך מעצמך." 

מתוך "תפוחים מן המדבר" / סביון ליברכט