עשן בעינייך -הסיפור הרומנטי למוצ"ש
 הגבר הלבן הסגור בתוך הבועה השקופה אותת למלצר היפני. המלצר הגיע אליו בריצה, מושיט לו מצית. הגבר הצית את הסיגריה ושאף בשקיקה את העשן לריאותיו, עוצם עיניים בהתמכרות. בספה האדומה, במרחק נגיעה, שאלתי את עצמי, מדוע חייבים היפנים האדיבים להמציא דרך שתאפשר למעשנים לשבת יחד עם אנשים כמוני, שאינם מעשנים? דו קיום כפוי של שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו –מדוע חייבים להפגיש ביניהם בכוח?
אך המלצר היפני החרישי לא ידע לענות על זה. "עוד קפה?", הוא שאל בחיוכו האטום, שאינו מביע דבר מלבד נימוס. "סלקו את המעשנים מכאן יחד עם הבועות המעצבנות האלה!", אמרתי לו בהבעת גועל, שאין לטעות בה. "תודה, מאדאם, בבקשה מאדאם", הוא ענה לי מוכנית, מבלי להתעמק בתוכן דבריי. כי ככה זה ביפן. תיירים מקבלים יחס אדיב ומנומס, אך איש אינו מתעניין באמת מה הם חושבים.
נאנחתי בתסכול. הצרה היא שקפה הבועות שישבתי בו באחד הרחובות הראשיים בקיוטו, לא היה יוצא דופן. בתי קפה כאלה צצו כפטריות אחר הגשם. כמעט בלתי אפשרי היום למצוא בית קפה ללא בועות עישון. מי שחושב שהאמריקאים המציאו את הסגידה לכסף כערך עליון, לא מכיר יפנים. הם אולי לא ימכרו את אימא שלהם בשביל כסף, כי התרבות שלהם מכבדת זקנים, אבל הם ימצאו אלף ואחת דרכים לעשות כסף גם בלי למכור את אימא שלהם.
נותרו לי עוד שבועיים כאן כדי לסיים את העסקה הגדולה עם ענקית הקוסמטיקה "יו-שי-צ'ו". העסקה התקדמה באיטיות משוועת, על פי מיטב המסורת במזרח הרחוק. עוד טקס תה ירוק ארוך ומייגע , עוד יציאה לשתיית "סאקי", יין האורז היפני שדי מזכיר את "יין הפטישים" בצה"ל, עוד ארוחת "סושי", כשבשר חי נקצץ אל מול עיניי, וגורם לי כמעט להקיא , אבל אני חייבת לאכול אותו, אם אני רוצה שהחוזה הזה ייחתם פעם.
הגבר הלבן פקח בינתיים את עיניו. גבר בצבע בז', אני מכנה אותו ביני לבין עצמי. שיער בצבע בז', סוודר בצבע בז', עיניים בצבע בז', ואפילו סיגריה בצבע בז'. הצבע שהכי דוחה אותי בעולם! הגבר נוקש על הבועה. המלצר היפני אץ רץ אליו. הגבר ממלמל משהו. המלצר מסתכל עלי. הוא מתקדם לעברי. מה הוא רוצה ממני, לעזאזל?
"סליחה, מאדאם, בבקשה מאדאם,", הוא קד באדיבות. "אדון אמריקאי שואל אם את מחכה לפגישה "."מה?!", אני נושפת בתדהמה. "מה איכפת לו לאדון אמריקאי מה אני עושה פה?". פניו של המלצר אטומות. "אני שואל אותו", הוא מבזיק חיוך חלול, וצועד שוב לכיוון הבועה. הגבר הלבן משוחח אתו. מסביר לו. המלצר היפני חוזר, גבו עולה ויורד בקידות. "סליחה, בבקשה, אדון אמריקאי אומר הוא מכיר אותך, ורוצה להזמין אותך לארוחת ערב".
"מכיר אותי?", אני פוערת את פי בתימהון. "אין מצב! אני עם גברים בצבע בז' לא נמצאת בשום מצב של היכרות, לא בעבר ולא בעתיד!", אני אומרת בקול חותך. המלצר היפני הולך. הגבר נותן לו כרטיס ביקור. המלצר חוזר. הוא קד. הוא מגיש לי את הכרטיס. כתוב עליו ביפנית ובאנגלית. את היפנית אני לא מבינה. האנגלית מציגה אותו באיזה תואר מפוצץ. מנכ"ל או סמנכ"ל. חברה בינלאומית ל...אוף, אי אפשר להבין את המילה הזאת.
אני מוציאה עט וכותבת מאחורי הכרטיס משפט אחד באנגלית. המלצר מתרחק עם הכרטיס. הוא משחיל אותו לגבר בתוך הבועה. הגבר קורא את הכרטיס. הוא מוציא עט וכותב משפט תשובה. המלצר מתקרב אלי שופע אדיבות. על הכרטיס שני משפטים אחד מתחת לשני. הראשון, שלי :"אני לא מוכנה לקשר עם מעשנים, ובטח לא עם גבר שאני לא מכירה". השני -שלו- "לא עישנתי שנים, רק רציתי לנסות איך זה בתוך בועת הפלסטיק המסקרנת הזאת. יוסק'ה שלמד אתך בתיכון עירוני א', תל אביב...".
|