את שוכבת במיטתך בבית החוללים,

קטנה, רזה , שברירית

וחיוורת.

מסתכלת אלי בפחד,

בעינייך החומות הכהות, הקטנות,

המתרוצצות...

לא רוצה להיות שם,

רוצה הביתה.

לבי נכמר אלייך

ברואה אני את אמי החזקה

כה קטנה ושברירית

ואני יודעת כי בפנים את חזקה

אך עדיין...

אמא

את שלימדת אותי שקשה יש רק בלחם

ושגם אותו אוכלים,

שאם נקלענו למצב מסוים גם נצליח להתגבר עליו

את

ששוכבת עכשיו במיטת בית החולים

ואני...

שמרגישה אובדת עצות...

אוהבת אותך המון

והחלמה מהירה.

אני.