אנו קוראים את הפסוקים המעידים על השתלשלות יוצאי נוח ומגלים עולם מושגים חדש. לראשונה מופיעה המילה "גוי", שמשמעותה עם. כלומר, מושג העמים, מֵעבר למשפחות, מקבל תוקף

בשבוע שעבר בפרשת בראשית והשבוע בפרשת נוח אנחנו מתוודעים לסיפורים הגדולים שיוצרים את המיתולוגיה העולמית או לפחות המערבית – בריאת העולם, החטא הקדמון, סיפורי זוגיות ומאבקי כוח בין האדם לסביבתו, מאבק בני האדם בקרבת האל או אולי מאבק להשגת משאבי הטבע בסיפור קין והבל, סוג האינטראקציה המיוחד של הבורא עם עולמו, ייאוש, בנייה, תקווה וחוזר חלילה,

פרשת המבול שנבעה מהשחתות מוסריות (ו)אקולוגיות ועוד. בשבוע הבא נגיע לסיפור הלאומי הפרטיקולארי שמתחיל באברהם אבינו.

בתווך שבין סיפורי המיתולוגיה האוניברסאלית למיתולוגיה הלאומית מופיע עוד סיפור תמוה במקצת, הסיפור על מגדל בבל.

וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים. וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ. 

לכאורה מדובר בסיפור היבריס רגיל, האנושות נגד אלוהים, שנועד להזכיר לאדם שלא ירים את האף עד אינסוף. מצד אחד: "וַיֹּאמְרוּ (בני האדם) הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם". ומצד שני: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת".

אלא שפרשנות סיפור המגדל כסיפור על יוהרה לוקה בחסר. אז מה אם רצו בני האדם להקים לעצמם שם? מי לא רוצה שיזכרו אותו לעד, הורדוס בנה מחדש את בית המקדש וחז"ל שמרו לו טובה על מפעלו (ולא נשכח שהוא היה פסיכופת גמור)? חוץ מזה, בדיעבד, כולם מכירים את מגדל בבל ודור הפלגה, כך שבשורה התחתונה, אנשי המגדל "עשו לעצמם שם". ומדוע לא מופיע נימוק או פירוט של החטא שביוהרה?

מסר אחד ברור שעולה מהכתובים כמסר מכונן לאנושות הוא מסר ריבוי הזהויות והלשונות או במילה אחרת 'פלורליזם'. כלומר, המצב ההתחלתי של אנשי המגדל שבו "כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים" אינו רצוי. המצב הנדרש הוא "בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ". כלומר, תפוצה ולשונות רבות. ועדיין לא ברור ההקשר המיתי של סיפור זה.

אולי ניתן להבין את הסיפור טוב יותר אם מתבוננים בהקשרו הספרותי על הרצף של סיפורי בראשית. לאחר כישלון הבריאה הראשונה, אלוהים מיואש מעולמו ומחריבו במבול. לאחר המבול הוא מצווה על תחילת חיים חדשים, נשבע שלא להחריב את העולם, מנחיל לנוח ובניו 7 מצוות אוניברסאליות ומאפשר התקדמות והתפתחות אנושית. לאור זאת, אנו קוראים את הפסוקים המעידים על השתלשלות יוצאי נוח ומגלים עולם מושגים חדש. לראשונה מופיעה המילה "גוי", שמשמעותה עם. כלומר, מושג העמים, מֵעבר למשפחות, מקבל תוקף. יתרה מזאת, בעולם החדש שאחרי המבול הארץ מתפלגת: לְעֵבֵר, בנו של נוח, נולד בן בשם:  "פֶּלֶג, כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ".

יוצאי חלציהם של בני נוח נפוצים "לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם, בְּאַרְצֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם". כלומר, יש משפחה, יש עם, יש לעם לשון וטריטוריה – לא כל כך שונה מסממנים של הלאומיות המודרנית. עוד אנו למדים על אחד מצאצאי נוח ששמו נימרוד "הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה; והיכן הוא היה גיבור? "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר".

הקורא חד העין בוודאי הבחין שפרשת מגדל בבל מתרחשת במקום מסוים: "וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם". והתגובה של אלוהים הופכת את המקום למקום בעל שם ואופי אחר: "עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל". כלומר, מקום פעולתו וגבורתו של נימרוד הוא מקום התרחשות מגדל בבל.

לאחר הנחת התשתית, ניתן אולי להעלות השערה, לפיה ההתגלגלות הטבעית שנועדה להתפתחות האדם בראיית המקרא היא התגלגלות של לאומים. רק כך היו יכולים בני האדם להתפתח לרמה מוסרית ורוחנית גבוהה. אולם אימפריאליסט אחד בשם נימרוד רצה לאחד את כל האנושות ללשון אחת ודברים אחדים. דווקא האיחוד הכפוי הזה, שיכול להיראות טבעי לתמימים ומיתממים  - כביכול כולנו בני אדם imagine all the people… – הוא המכשלה הגדולה להתפתחות אנושית, כי איחוד בסדר גודל עולמי יכול להיות רק בצורה כפויה, אם בכוח ואם בשיטת ה'סוצאנג' של אורוול ב-"1984" (אגב אורוול נזכיר שני דברים: ראשית - החזון הקודר שהשתית אורוול לא מתרחש בעולם של לאומים אלא בעולם של שלוש אימפריות בלבד. שנית – אנו רגילים לזכור את האח הגדול בהיבט ההשגחה התמידית, אולם מהו המכשיר דרכו עיצבה המפלגה את המחשבה? נכון, 'שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים' – "שיחדש - Newspeak"). כנגד האימפריאליזם המשתק, אומר המקרא, התפתחות אנושית אמיתית יכולה לבוא רק על בסיס אתני. גם אם לאומים מגדירים עצמם בצורה מסוימת, וע"י כך מגדירים בצורה לעומתית את שאר בני האדם, אין בכך פסול ואדרבה, כך 'נפלגת' הארץ ומתפתחת. במילותיו של פילוסוף פרוסי בן המאה ה18 שדן במיתולוגיה של ספר בראשית והתייחס למיזוג ואיחוד לא טבעי בין אוכלוסיות: "המיזוג שנוצר באופן זה בין ...אוכלוסיות עוינות סילק אמנם את סכנת המלחמה אך בד בבד גם שם קץ לחירות. דבר זה גרר...עריצות של רודנים בעלי עוצמה... וגם... ראוותנות חסרת לב שהתקיימה לצד עבדות בזויה שבבזויות... כתבי הקודש צודקים לחלוטין בהציגם את התלכדות העמים לכדי חברה אחת ואת שחרורם המוחלט מסכנה חיצונית כמכשול המעכב את התפתחות התרבות".

אמנם קאנט מאליל קצת את מוסד המלחמה, אך ביסודו של דבר הוא טוען שהחירות האמיתית של הפרט נמצאת דווקא כאשר הוא חלק מקולקטיב לאומי.

בסיכומו של עניין, סיפור מגדל בבל הוא סיפור שממחיש את הדרך הראויה להתפתחות אנושית שהיא דרך הלאום, הלשון והטריטוריה המשויכות אליו, דווקא כהתפתחות מוסרית אנושית ולא בפנים המלחמתיות שלה. ממילא מסתבר שתגובת האל למעשה האימפריאליזם של מגדל בבל, ההפצה על פני הארץ, אינה עונש, אלא החזרת מסלול ההתפתחות האנושית לקדמותו מתוך הבנה שהתלכדות כלל אנושית היא אשליה, לא במובן האוטופי, אלא במובן ההתפתחותי.

 ידידיה חזני, אוקטובר 2010