ילדות גדולות בוטות עכשיו (כל שנה בא סתיו) --------- לבקשת המרצה, מוסיפה (עוד) חלק תיאורטי לעבודה (על סאדו-מאזו) שכבר הגשתי (וכך היא תיחשב בעבור שני קורסים- לבקשתי. בשמחה). ------------ "אין אדם בריא בנפשו שלא ניתן למצוא אצלו תוספות שניתן לכנותן פרוורטיות. די בכלל זה כדי להוכיח עד כמה בלתי מתאים הוא השימוש המגנה במלה פרוורסיה" (FRUED, 1905)
מסעוד ח'אן דן בחשיבות הנודעת למציאת עֵד לכאב הנפשי, עֵד המאפשר לאדם להגיע לתחושה עמוקה של עצמי. התיאוריה העכשוויות סבורה שהכאב מוביל לעונג רק כשמדובר בכניעה לדמות מואדרת. כל עוד יכולה O להפוך את פחד האובדן שלה לכניעות, כל עוד היא נשארת האובייקט והביטוי החיצוני של כוחו, אין היא בסכנה (..) (..) יש למצוא רמות התנגדות חדשות, כדי שיהיה אפשר להכניע אותה מחדש- עליה להסכים (..) ועליה לרצות להיכנע שוב ושוב, כשאדוניה שואלים אותה:
"O, האם את מסכימה?"
---------
פרויד מציע שהארוטיזציה של הכאב מאפשרת תחושה של שליטה על ידי הפיכת הכאב לעונג.
-------- לא נשמְתְּ. לא נשמְתְּ את ריחו של העלם נשוֹם ורגוֹע ------- בעיני באטאי, הקיום האינדיבידואלי הוא מצב של נפרדות ושל בידוד: אנחנו משולים לאיים, אשר ים המוות ומקשר ומפריד ביניהם. ארוטיות היא החצייה הרת הסכנות של ים זה. היא פותחת דרך לצאת מן הבידוד על ידי חשיפתנו ל"מוות.. לשלילת חיינו האינדיבידואליים". הגוף הוא הגבולות: חוסר רצף, אינדיבידואליות וחיים. לכן, התעללות בגוף היא הסגת הגבול שבין חיים למוות, ובה בשעה פריצה לתוך חוסר הרצף בינינו לבין האחר. פריצה זו, הסגת הגבול, היא לדעת באטאי סודה של כל הארוטיות, והיא מתבטאת בצורה הבוטה ביותר באינוס הארוטי. עם זאת, יש לציין שאסור שפריצה תבטל באמת את הגבולות- מעשה שסופו מוות. הריגוש טמון בסכנת המוות, לא במוות עצמו. ------- This is (no) weeping song But I (will) be weeping long ------- פרויד הזהיר מפני המשוואה הנוחה של נשים עם פאסיביות ושל גברים עם אקטיביות, ובכל זאת הוא הסיק בסופו של דבר שהמסלול העקיף לנשיות מגיע לשיאו בקבלת הפאסיביות. ------- או מטר (זרעו) ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת את כתפייך. חזך, צווארך וראשך רענן ------- ההנחה היא שההכרה באחר היא מרכיב מכריע בבידול. הכרה כרוכה בכך שמישהו חיצוני ושונה שותף לתחושה דומה; שתודעות וגופים שונים מתואמים זה עם זה. באיחוד ארוטי יכול תאום זה להיות עז כל כך, עד שהעצמי והאחר מרגישים לרגע זה "בתוך" זה, חלקים מִשלם אחד. קליטה וביטוי עצמי, תחושת איבוד העצמי באחר והתחושה שמישהו מכיר אותך כפי שאתה באמת- כל אלה מתמזגים. ההשתוקקות הNתוארת לעיתים קרובות כנקודת השיא של האיחוד הארוטי, אינה אלא צורה של השתוקקות להכרה. חווית ההנאה עם האחר וההנאה מן האחר היא חוויה של הכרה הדדית. ------- וירחב בך השקט כעור בשולי האדם ------- ויניקוט ציטט לעיתים קרובות שורה משיר של טאניר כדי לבטא את איכותם של הסביבה המחזיקה ושל איזור המעבר של הילד: "על חוף ים של עולמות אין קץ, שם ילדים ישחקו". הדימוי מרמז על מקום המהווה גבול ועם זאת נפתח אל אפשרויות בלתי מוגבלות. הוא מזכיר סוג מסוים של חיבוק, תחושת ביטחון ללא כבלים. --------- הוא (כן) ידע את שמה. אבל אותו צמא הלך (איתה) לאורך כל הדרך -------- תומאס מאן, 'העצים שבגן', 1930 מיתוסים מן המזרח מזהים בגן העולם שני עצים, להם הם מעניקים משמעות כלל עולמית, מהותית ומנוגדת כאחד. הראשון הוא עץ הזית (..) זהו עץ החיים, המקודש לשמש. העיקרון השמשי, החיוניות הגברית, האינטלקטואליות, צלילות המחשבה, קשורים למהותו.. האחר הוא עץ התאנה. פירותיו מלאים זרעים אדומים ומתוקים והאוכל מהם סופו מוות.. עולם היום, עולם השמש, הוא עולם התודעה (..) זהו עולם של ידע, חירות, רצון, עקרונות וכוונה מוסרית, של מחאתו העזה של ההיגיון נגד גורל בני האדם(..). לפחות מחצית מן הלב האנושי אינה שייכת לעולם זה אלא לאחר, לעולם הלילה ואל הירח (..) לא עולם של תודעה אלא של נשמה; לא עולם חיוני ויוצר אלא עולם של מסירות אימהית; לא עולם של הוויה וצלילות מחשבה, אלא עולם שבו חמימות הרחם מזינה את הלא-מודע. -------- ופשוטים. ופשוטים הבגדים, מוטלים, ומותר בך לנגוע ומותר לאהוב. ------- "כל אותה שעה שהיה מדבר אחז בידו חפץ, לא ציגרה, שהרי ציגרה אפילו עבה הרבה אותו חפץ עבה ממנה. כל אותה שעה היה אותו החפץ מתנענע. לא מאליו אלא זה שאוחז בחפץ נענעו. אמרתי לעצמי אביט ואראה מה זה בידו. הגבהתי עיניי וראיתי שהוא שוט, שוט קטן, אבל אף שוט קטן שוט הוא. התחלתי מתייראת שמא יכה אותי בשוט [...] ואותו האדון, פניו משתנות והולכות ומבטי עיניו לא טובים, מביט בי בעיניים לא טובות ורואה אני שהוא קורא את מחשבותיי. יושבת אני לי ואיני זזה וכל איבר שבי מתכווץ..." "... אחר כך זרק את השוט והביט בי בעיניים שנסתלקה רעתן מהן. שאלתי אותו, למה עשית בי כך? הביט בי בתמיהה כאילו כפוית טובה אני. שיניתי את קולי וצעקתי, מי נתן לך רשות לעשות כן? השיב לי בלחישה, גברתי כלום דבר שלא בטובתך עשיתי? [...] דבר זה גברתי טוב הוא, ובוודאי הכירה הגברת מעצמה שהוא טוב ואינו צריך להסברות יתירות".
(ש.עגנון, 1971. "שירה") -------- (Playlist. At least, play) -------- ביבליוגרפיה: בנימין, ג'. (2005). כבלי האהבה: פסיכואנליזה, פמיניזם ובעיית השליטה. הוצאת דביר. בנימיני, י., צבעוני. ע. (עורכים) 2002). עבד, התענגות, אדון: על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות. תל אביב: רסלינג. פרינס,ה. (2000). התנהגויות ביזאריות, קריית ביאליק: "אח" בע"מ. שטקל, ו. (2004). סדיזם ומזוכיזם, תל אביב: נמרוד. ------- * דלז ------- כאחד הדשאים כאחד האדם -------- http://www.youtube.com/watch?v=tDDfZpyKVBw&feature=fvw
|