"ביום אחר שנה אחרת יכול להיות שהכל היה יכו להיראות אחרת"
שיר מתפזם בלחש על שפתותי הבחור הצעיר שאך זה יצא מהסאונה להומואים החדשה שנפתחה בפתח תקוה.
שם הכיר גבר צעיר נשוי בגילו וסיפר על משפחתו שמחכה לו בבית.
"מה אתה עושה כאן אם יש לך משפחה כל כך אוהבת וחמה בבית?"
"האמת שאני אוהב את משפחתי והם החיים שלי אך מה שבעצם קורה בחיים שלי זה שאני נמשך לגברים ואת זה המשפחה לא יכולה לתת לי..." השיב הגבר הצעיר בהיסוס
"ברור. אבל למה לחפש את המשיכה שלך כאן במקומות חשוכים ואפלים?" שאל הבחור בתמיהה קלה וציפה לתשובה מתחכמת משהו.
"אין לי אפשרות ללכת למקומות אחרים ולחפש גברים בבארים או בגנים. אני אדם נשוי עם ילדים והשם הטוב שלי חשוב לי. לכן  אני חייב להסתתר ולבוא למקומות חשוכים ולא נודעים כמו מאורת החטאים החשוכה שכאן. הלוואי ויכולתי לאהוב גבר בגלוי אבל החברה לא מקבלת הומואים באהבה רבה למרות שאני חייב לציין שהמצב היום הרבה יותר מתקדם ממה שהיה לפני עשרים שנים"
ארשת של עצב ניבטה על פניו של הגבר הצעיר. ניתן להבחין בקמטים שנחרשו על מצחו וכל אחד מהם סיפר סיפר אחר. איך הוא נקרע באהבתו למשפחתו ובין המשיכה שלו לגוף הגברי. לאחיזה חזקה ומסוקסת. מישוש עור גברי משול לגביו בלחוות את העוצמה הפרטית שלך. הגבריות שלך מקבלת חיזוק מגבריותו של גבר אחר. כל עוצמת האנרגייה מתחלפת בעוד רגש ובעוד עוצמה. שיר של שרירים ואחיזה חזקה שנותנת ביטחון שאשה משום מה אינה יכולה לתת בטחון מהסוג הזה. אשה נותנת בטחון מסוג אחר. בטחון רך עדין ומלטף. בטחון של משפחה וילדים כמו שהחברה רוצה לראות. נכון שיש זוגיות של שני גברים שמגדלים ילדים יחדיו. נכון שהילדים מקבלים אהבה של שני גברים. ואולי דמות האב הכפולה נותנת תחליף טוב לדמות האם בחיי הילד. זו שאלה שאין עליה תשובה. הילד גודל עם שני אבות שנותנים אהבה ומעניקים אהבה זה לזה. איך הילד יסביר בבוא היום לחברתו שיש לו שני אבות ואין דמות נשית בבית? מי הגבר ומי האשה במערכת זוגית כזו. האם יש תחליף לאמא בעולם שלנו?
"אמא שלי נתנה לי אהבה שכולה נועדה לספק את הרצונות של עצמה. היא ראתה לנגד עיניה את בדידותה ואת אכזבתה מנישואיה לאבי. היא הטילה את כל יגונה מהיחס הקר שקיבלה מהוריה כשרצתה לפרק את הנישואין בזמן שיה לה כבר ילד רך בידיים. ההורים לא  קיבלו את הסיטואציה שניסתה ביתם לכפות עליהם ועל עצמה שלחו אותה לזרועות בעלה והיא המשיכה לעשות ילדים ולשחק את משחק הנישואים. אמא שלי הייתה סמרטוט רצפה והשתמשה בי בתור המגב שלה.
המחיר ששילמתי היה כבד עשיתי למענה את מלחמות החיים שלה. היא חייתה ללא עמוד שידרה.
לימים נלחמתי את מלחמתה בגיסתי הפרסייה. אשר הייתה מגיעה עם ילדיה המופרעים ומשאירה שמות בביתה של אימי מבלי להציב גבולות לילדיה כמו שאימי לא הציבה שום גבולות לילדיה ולגיסתה. היא פשוט סידרה את הבלגן אחריה כל אימת שהלכו לבסוף מביתה לאחר בילוי משפחתי של סופ"ש אצלה בבית. אחי התנהג באדישות מתעלם מהרעש וההמולה שיצרו ילדיו. מתעמק בידיעות העיתון כאילו לא נמצא שם כלל.
אבי יצא מדעתו לנוכח האנדרלמוסיה שנוצרה בביתו והוציאה אותו משלוותו.
חייהם היו גהינום אך אימי לא פצתה פה. כמו תמיד ציפתה שאני ואבי נעשה עבורה את המלחמות שלה.
והיא כמו תמיד תצא המלאך האוהב והנערץ על כל המשפחה.
כמובן שנכנעתי למניפולציה הנסתרת של אימי ונפלתי בתוך הרשת שטוותה אט אט בהיחבא. היא הייתה אומנית טויית הרשתות עוד לפני עידן האינטרנט. את תוצאות מעשיה נהנתה לגלות וזה העלה חיוך של נחת על שפתותיה הנה הנקמה המתוקה שלי בחיים ללא הצבת גבולות.
מי ששילם את המחיר והפך לכלי ביד יוצרו הייתי אני. בלי יכולת להבין למה אני מוצא את עצמי שוב ושוב בדיאלוג נצחי עם אמא במקום לבנות לי עצמאות כלכלית משלי.
האם לא הגיע הזמן שאתיר את הכבלים האלה אחרי מותה של אימי? האם לא די שילמתי בחיי על מאבקי למענה?
היום אני מבין את הכעס הגדול של משפחתי עליי ושנאתם הגדולה אליי. אני נוצלתי ע"י אימי להוות את כותל הדמעות הפרטי שלה. אני שימשתי שק החבטות של אימי. כל זעמה של גיסתי יצא עליי בזמן שהתגליתי כנשא אייג'אייוי. כל הדמות של אימי קיבלה חבטה עצומה בדמותי. והמשפחה עולה לקברה כמו ה"קדושה המעונה" שהקריבה את חייה על מזבח.
ואותי העלתה כקורבן נצחי של תדמיתה המלאכית.
אז כאן ועכשיו אני מכריז  על מלחמתי לחיים. הרעל של המשפחה חדר לי לתוך כל העצמות ועכשיו אני בתהליך ניקוי וגמילה. יותר גרוע מהנגיף אייג'אייוי זה הנגיף של המשפחה שלי והחברה של ההומואים מסביב.
הבורות והפחד תפשו להם מקום בכל פינה. לא מפסיקים לטוות את רשת קורי העכביש של אמא שלי והצרעה הגדולה בדמות האיידס מנסה להתקדם אליי ולאכול את לשד נשמתי. את הצרעה אני אכניע אך את קורי העכביש שנטווים סביב גופי החסון איני בטוח עד מתי אוכל להמשיך ולהילחם בהם. הודף כל הזמן את קורי העכביש של המשפחה והחברה ומנסה להמשיך ולהזיז את גופי ולהראות סימני חיים.
כמו נגיף בשבי הוא נגיף האייג'אייוי. בשבי של הגוף שלי שנאבק בו בעזרת תרופות. ואני שבוי של חברה ומשפחה עם בורות משוועת שמביאה פחד לא הגיוני וגורמת לי לחשוב על הגרוע מכל. מוות מבושה ולא מהמחלה.
אז תשחררו את קורי העכביש. תבינו שלא נדבקים באיידס ממי שלוקח תרופות. תצאו לי מהוורידים ותנו לי להמשיך לשקם את חיי. תמשיכו לחיות את חייכם האומללים מלאי הבורות ותנו לי להשתחרר מהכבלים של פחד שנובע מבורות חשוכה שמקומה בימי הביניים במרתפים חשוכים של האינקויזיציה.
היום אני מוצא אהבה במרתפים חשוכים של סאונות תת קרקעיות ושם אני עושה אהבה בחדרי חושך וחוזר לבדידות המזהרת של נשא נגיף האייג'אייוי עם עולמו הפנימי.