זהו. הגענו. הרופאים האריכו להם את החיים, הוסיפו שנים. ועכשיו מה?

אנחנו עסוקים יותר מבעבר בעבודה. עובדים בכדי לממן את איכות החיים , את הגג'טים  שלנו ושל הילדים. רוצים דירה גדולה יותר, רכב גדול יותר, עוד טלביזיה, i-pod, i-phone, סקי, חו"ל, עוד תואר וכן הלאה.

וההורים, מזדקנים, עדיין מענייניים כמו בעבר, באמת, רק שאין מי שיקשיב. עדיין חיוניים, אולי לא יכולים לרוץ באותה המהירות, אך צלולים, מבחינים ורואים ובעיקר בודדים. 

אני פוגשת אותם בבתי אבות, משוחחת איתם, מרגישה. אני קוראת פה אל מי שיש לו הורים מבוגרים, אנא היו איתם בקשר, אל תשפטו אותם כמו חברים שלכם. לא, הם לא ישתנו, לא הם לא גמישים, הם לא ילמדו טריקים חדשים, ואם הם חסרי טקט ("מיומנות" "שמתפתחת" עם הגיל) אז בואו נוריד את זה עם כוס מים גדולה. זה-מה-יש!

הם גידלו אותנו, ונתנו לנו את הכלים להיות האנשים שאנחנו כיום. שוב, אולי לא מושלמים, אבל שלמים. יש לנו משפחות, אז הם לא טעו בכל. הם עשו הכי טוב שיכלו, לא בהשוואה למודעות ולכלכלה העכשווית, אלא עם הכלים האישיים, החברתיים, והכלכליים שהיו להם אז. עם הידע שרכשו במשך השנים, לפעמים בכאב גדול ולרוב בעמל כפיים רב, ועל בשרם. אולם מאחורי כל זה הייתה להם כוונה טובה, לגדל ילדים טובים, ומוצלחים, שיהיו קודם כל בני אדם.

ההורים שלנו הם אנחנו בעוד לא-כל-כך-הרבה-שנים. היחס שניתן להם, זהה, קרוב לוודאי, לזה שנקבל כאשר אנחנו נזדקן. הילדים שלנו, רואים ולומדים. זאת ההכשרה שהם עוברים אצלנו. בואו נחשוב מה בדיוק אנחנו מלמדים אותם, האם אנחנו מלמדים אותם לתת כבוד לזולת? האם אנחנו מלמדים אותם להבחין בין טוב לרע? מה בנוגע לסבלנות וסובלנות? אילו ערכים בדיוק מנחים אותנו בדרכינו?

זהו חומר למחשבה ממני,

לידיה להב,

מלוות העצמה לגיל השלישי

סדנאות ומפגשים אישיים.

052-8944347