פוסט זה התפרסם בשישי האחרון במגזין המושבות: http://magazin.org.il/inner.asp?page=21&article=2097

בלב הרעש והבלגאן, שכבתי על כסא עור שחור וארוך, לא נוח במיוחד. ראשי נשמט מקצה המשענת, וממקומי, הצלחתי לראות רק שיניים בולטות שיוצאות מפה של בחורה בלונדינית ורזה, שנשמה על פניי. "אל תזוזי", היא הורתה לי, "תפתחי את העין השמאלית. עכשיו הימנית. לסגור שוב. לפתוח ולהסתכל לכיוון האור. זהו. עכשיו את יכולה לקום". בקושי הצלחתי לפתוח את עיני. שכבות סמיכות של צבע כיסו את עפעפיי.

קמתי ממקומי והסתכלתי באחת המראות הענקיות המוארות באור חזק ומסנוור שהונחו על דלפק מעץ. התקשיתי לזהות את זאת שהתבוננה אלי. מסיכת האיפור העבה, הספרי המבריק שהכהה את צבע שערי, השמלה הכבדה והנפוחה שבקושי יכולתי ללכת איתה, ציפורני הפלסטיק שהודבקו על ציפורניי האמיתיים. זאת הייתה יכולה להיות כל בחורה אחרת, חוץ ממני.

כל האביזרים שהוזכרו לא יכלו להתחרות בסנדלים שנעלתי, בגובה של 11 ס"מ, (מדדתי בסרגל את הגובה המדויק שלהם), כדי שאוכל להתאים את גובהי הממוצע לגובהו של בחיר ליבי, הכדורסלן, יוסוף, ביום הכי מיוחד שהיה לי אי פעם: מסיבת האירוסין שלי.

למרות שמעצבת השיער הבטיחה שאהיה מוכנה הרבה לפני הזמן, 14 כלות שהיו במקום, עיכבו את ההבטחה ואני הגעתי למסיבה באיחור אופנתי של שעה.הרגשתי שלא בנוח מול מוזמני. מהסלון בבאקה אלגרבייה נכנסתי אל האוטו המעוטר בורדים ורודים לכיוון אולם האירועים שבאום אלפחם. בדרך התעטפתי בגלבייה שחורה ובמטפחת, כדי שאף אחד לא ייראה אותי חלילה, חשופה ובלי כיסוי ראש.

בכביש ואדי עארה, ילדים שישבו במושב האחורי של ג’יפ משפחתי, נופפו לי לשלום. רציתי להוריד את הכיסוי אך לא יכולתי. גם אני הייתי ילדה ויודעת כמה זה כיף לראות כלה. אבל ביני לבין עצמי הייתי די נבוכה. עבורי אין דבר יותר מביך מלהיות תחת הזרקורים.

באולם הייתה הפרדה בין גברים לנשים. במחלקת הגברים, מפטפטים, אוכלים ממתקים וקולפים גרעינים. אצל הנשים יותר כיף - יש ריקודים, צחוקים וגם ממתקים. למסיבת הנשים, הורשו להיכנס אחי, אבא שלי, וגברים שלא יכולים להתחתן איתי, כמו סבי, דודי, אחיו של אבא, אחיה של אימא, וכמובן החתן ואביו.

נכנסתי למחלקת הנשים שם כולן חיכו לי בחוסר סבלנות. פסעתי על שטיח ארוך כשאחי יאסר מחזיק את ידי.

מוזיקה השקטה ליוותה את צעדינו וכשהגענו לרחבת הריקודים, המוזיקה הפכה עזה יותר וכל הכיף התחיל. רקדתי, כמו שמעולם לא רקדתי.

פעם חשבתי שכל הכלות מתנשאות ולכן ניסיתי לתת יחס שווה לכולם. זיהיתי כל קריצה, צחוק, חיוך, והגבתי לזה במאור פנים למרות שזה היה כמעט בלתי אפשרי להתייחס לכולם.

לא עברה חצי שעה ומשפחתו המורחבת של יוסוף, הגיעה. הייתי צריכה להפסיק לרקוד עם החברות והמשפחה ולעלות לבמה המיועדת לחתן ולכלה. עשרות נשים עמדו סביבי, ביניהן מישהי שתופפה על דרבוקה, והשאר שרו ומחאו כפיים. הייתי מעורפלת ולא הבנתי מה הן שרו. עמדתי נבוכה על הבמה, וברגע אחד, רציתי לברוח. לא הבנתי מה עליי לעשות במעמד כזה. הסתכלתי על כל הנשים שסביבי ושבתורן לא הפסיקו להסתכל עליי ולשיר.

עד שאימו של יוסוף, הגיעה מיוזעת, החזיקה בידי, נישקה לי, והורידה אותי אל רחבת הריקודים. מצאתי את עצמי רוקדת בתוך מעגל של נשים , חלקן מוכרות וחלקן לא ורקדתי ריקוד לא מודע ואקראי. רגליי הזיעו והחליקו בתוך הסנדלים, וכל שנייה התחלפה לה אישה ורקדה איתי. זרמתי עם כולן.

שוב נקראתי לבמה. הפעם, יוסוף, כוכב המסיבה הגיע. חיכיתי לו בתשוקה רבה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותי ללא כיסוי ראש - איזו התרגשות. הוא לבש חולצה אפורה מכופתרת, עם מכנסיים אפורים כהים, ועניבה כחולה. עיניו ברקו וחיוכו קסם לי. מעניין מה הוא חשב לעצמו באותו רגע. הוא ניגש אלי, אחז בידי, ורקדנו ביחד כל הזמן. כולם סביבנו היו מאוד מאושרים. באיזשהו שלב הגיע זמן טקס ענידת הזהב. על החתן לקנות כמות של תכשיטי זהב על פי יכולתו ועל פי בקשת שני הצדדים. אחרי זה המשכנו לרקוד עד סוף המסיבה.

הייתי מאושרת. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי במקום ובזמן שבו אני מכוונת רק אל אדם אחד, והוא יוסוף הארוס שלי. מה שכן הסנדלים הגבוהים שנעלתי לא ממש עזרו לי כי יוסוף עדיין היה גבוה יותר ממני.

יומיים אחרי, יוסוף לא היסס ללחוש לי בטלפון: "את יפה יותר בלי איפור".

מסיבת האירוסין שלי מנקודת מבטה של יעל שנער: http://cafe.themarker.com/post/1822194/?last_method=edit