כל הדרך לבית של רגינה סופי מנסה לדמיין איך יראה המקום. הוא צריך להיות ענקי בשביל להכיל את רגינה. הכל יהיה גדול. כורסאות ענקיות, שנדלירים עם מאות נורות, חיות מפוחלצות על הקירות, מגירות עם אלפי סודות ואוצרות. מאורת שודדים אמיתית. סופי תשוכן בדרגש ספנים קטן, בפינה חשוכה וכל בוקר תאלץ לקרצף, לצחצח ולהבריק את מאורתה של רגינה בתמורה לארוחה עלובה שתוגש לה בקערית עץ ישנה. סופי מחייכת.

הצעדים של רגינה ענקיים, שלושה צעדים של סופי על כל אחד שלה. לפעמים היא מדלגת כדי לצמצם מרחקים. רגינה מחייכת אליה בינות ענני האודם שלה ומנסה להקטין פסיעות ולהפסיק לדמיין שהיא עדיין מרכיבה על הכתפיים את אמיל זאטופק, הקטר הצ'כי המתוק שלה בקופריבניצ'ה שאז עוד הייתה בצ'כוסלובקיה. יום אחד אולי היא תספר לסופי על זה.

רגינה מנווטת אותן לבית דירות רגיל, לא תואר, חן או שפריץ. סתם חום סדוק עם מרזבים מתפוררים. ארבע קומות מעלה ודלת חומה, ענקית וכבדה. רגינה שולפת מפתח רגיל למדי, שעושה קול רגיל למדי והדלת אפילו לא חורקת כשרגינה דוחפת אותה פנימה. סופי מאוכזבת אבל חומקת כמו שממית מתחת למרפק של רגינה, נכנסת לדירה ומיד נהדפת אחורה. הריח בדירה של רגינה לא מהעולם הזה. הריח הוא סך כל החלומות והזיכרונות של סופי. יש בו קמפור, אבק, קמליות בנות שבוע, שטיחים עבים ווילונות קטיפה, חמוצים וכביסה נקייה. סופי לא יודעת לאן להסתכל או במה לגעת קודם.

הבית רגיל כל כך אבל אחר כל כך. הכל שפוי אבל לא בדיוק. באפלולית סופי רואה מגירות בכל מקום. מאות. שידות על גבי שידות. מגירות גדולות, בינוניות וקטנות. כאלו שנסגרות עד הסוף וכאלו שלא. מגירות שניצת בד צבעוני מציצה מהן. מגירות שדפים משתרגים מהן. אבל הכי מעניינות אותה המגירות הסגורות. היא יודעת ששם מחכים לה ימים ארוכים של גילויים ומסעות עם רגינה.

"זה שלך" רגינה מצביעה על דלת ירקרקה. בחדר של סופי יש מיטה ענקית מכוסה בשמיכת טלאים צבעונית. סופי מזנקת עליה וקופצת לגובה. רגינה משלבת ידיים ונשענת על משקוף הדלת עד שיעבור לסופי התקף הטרמפולינה.

"מקלחת ואוכל. אחר כך נראה" היא אומרת. סופי מצייתת מיד. היא לא יכולה לחכות לכל הנראה הזה שיבוא אח"כ.

האמבטיה של רגינה גדולה כמו בריכה. יש בה מקום לשתיהן ועוד היפופוטם קטן. רגינה ממלאת אותה במים ופתיתים עם ריח של סוף הסתיו. סופי צוללת ומוציאה בועות מהאף. היא עולה ומשתעלת צחוק קטן. היא כמעט יכולה לשחות בדבר הזה. היא מתעטפת במגבת גדולה ומחפשת את רגינה בבית. היא מוצאת אותה יושבת על המיטה בחדר השינה הגדול, מגלגלת מירך עבה פוזמק צמרירית. סופי זוחלת על המיטה לעברה ומתכרבלת בין ערימות הכרים. "מי זה"? סופי שואלת ומצביעה על תמונה ישנה במסגרת מוזהבת שעומדת קרוב לכרים על שידת הלילה של רגינה.

"זה אמיל שלי ואני כשהיינו צעירים" רגינה אומרת בקול רך כמו שמנת. גם לפני אלף שנים רגינה הייתה גדולה. אמיל לפות בין זרועותיה המשורגות ושערו מצמח זקנקן לרגינה שמתמרת מעליו. שניהם מחייכים ונראה שהשמש זורחת. "איפה אמיל היום?" סופי שואלת ואצבעה מציירת מעגלים בשמש של התמונה.

"יום אחד הוא רץ ולא הצלחתי לתפוס אותו יותר" רגינה אומרת והקול שלה כמו קו ישר על מכשיר א.ק.ג. היא מקפלת בקפידה את הפוזמק השנייה. חובטת בידיה על שני ירכיה " היידה. אוכל".

"רגינה... היה לך בעל פעם?" סופי שואלת כשראשה מנמנם על השעוונית במטבח. "אחרי אמיל כבר לא היה לי כוח לרוץ אחרי אף אחד אחר" רגינה אומרת ובוצעת לסופי פרוסה ענקית של לחם שחור. "תאכלי. אח"כ נראה".