חברים יקרים, שמח אני לשתף אתכם במה שקורה בבית האמנים חדרה.

בשבת אחרונה נפתחו שתי תערוכות המוצגות על שלושת חללי התצוגה  של בית האמנים.

בגלריה הראשונה שבמפלס התחתון מוצגת תערוכת יחיד של

הצלם אדי פרידמן "מתבונן" (האוצרות היא שלי)

ובמפלס העליון על שתי הגלריות מוצגת תערוכה קבוצתית

אוכלי הורדים - אצרת: חנה ברק אנגל - משתתפים: ניצי בקל, אברהם חזן, ויקטור פרנקו, הילה צ'ולסקי, מרים קוז'וקרו, חוה שרף,ביאטריס בן מאור,אביבה בייגל,ברוך אלרון,תרצה אשכנזי,מיכל אשכנזי,דניאלה אמנט,

פתיחה: 9 לאוקטובר בשעה 20:00 

נעילה: 4 לספטמבר

טקסט לתערוכה של אדי פרידמן

אדי פרידמן  - "מתבונן"  תערוכת יחיד

אוצר דר. אנטון בידרמן

הסיפור של אדי פרידמן מתחיל עם זיכרון ילדות טראומטי ותחושה עמוקה של "חסר"... יליד צ'כוסלובקיה, דור שני לניצולי שואה שבביתם נותרו לאחר המלחמה תמונות בודדות ... בתמונה אחת מצולם אחיו ואחותו שמעולם לא הכיר – הם נרצחו במחנה ההשמדה אושוויץ. תחושת החסר ותחושת הריק שחווה אדי הניעו אותו לתעד את עולמו ואת סביבתו.

בגיל 12 פגש אדי לראשונה במצלמה מסוג בוקס בראוני מבית KODAK. תגלית שהרעישה את עולמו ועוררה אותו לחיים. הצילום הפך לדרך חיים, ליומן ויזואלי מתעד מציאות וחוויות... בצילומיו נפגוש את הטבע על גווניו ודמויות אנושיות במצבים ורגעים מיוחדים... ב 1968 למד ועבד אדי כצלם בעיתון של אוניברסיטת תל אביב. במסגרת עבודתו נשלח לעיתים תקופות למסעות צילום בישראל וברחבי העולם. מסעות אלה נטעו בו את האהבה הגדולה לארץ ישראל – לאנשיה, לתרבויות, לאמנות ולנופים שעיצבו את עולמו ואישיותו. 

כשבאים לדבר על צילום ואמנות חייבים אנו להזכיר את רולאן בארת - "מחשבות על הצילום" . בספרו האחרון חשוף בארת את הערכים המייחדים את אומנות הצילום.  לדעתו, החוויה שמעניק הצילום שונה מהחוויות שמעניקות האומנויות האחרות כגון, הספרות, הציור והקולנוע. בנוסף לחוויה האסתטית המשותפת לכל האומנויות (קומפוזיציה, פרספקטיבה ועוד) הצילום מתעד מציאות ברגע  ההתרחשות שמשך הזמן שלה הוא פחות משנייה. 

החוויה של המתבונן בצילום נובעת מהידיעה שהוא שותף להתרחשות חד-פעמית שזכתה להנצחה... רגע הזיכרון מועלה לתחושה של השתתפות ש"זה היה אז ושָם".  עוצמת החוויה של המתבונן בצילום תלויה בסקרנותו לדעת  מהי ההתרחשות,  מה הנסיבות? מיהן הדמויות? וכד'...  בנוסף נמצא בצילום פרטים  התופסים לנו את העין ומפעים את ליבנו ובאותו הזמן מעורר בנו את הרצון לא רק לדעת על הדמויות אלא גם לפגוש אותם.

בצילומים של אדי פרידמן הפרטים טעונים במשמעויות המשקפות את הקשר הוויזואלי  בין יהודים בעבר ובהווה, בין ישראל והתפוצות.... בתערוכה הנוכחית מציג אדי פרידמן רגעים אנושים במסגרת  טקסיות יהודית. תמונות מסוימות מגלות את העוצמה שבין המאמין לסמליו... באחרות נבחין בגופם הפיזי הנמצא במצבים שונים...

נקודת המבט של אדי חותר אל המהותי, אותו רגע מיוחד שמתרחש במפגש עצמו וכתשוקת המבט העובר מהאובייקטיבי אל הסובייקטיבי והאינטר סובייקטיבי... המחשבות שלו על הצילום אינן מחשבות רציונאלית אלא  פרי החוויה שבסופה נמצא את תנועת ידו של ילד המורה באצבעו על משהו כנה ואמיתי.... אדי מבקש למצוא בדמות המצולמת את ה"אני" העמוק ביותר שמעבר לעמידת ההתחזות מול המצלמה, מעבר למראה הצפוי ...דרך זו מקרבת אותו למבט של אהבה ללא מיצרים ללא העמדת פנים של הפרסונה מול המצלמה, כך הוא מגלה מתוכו את הסובייקטיביות של המבט המניח לעצמו לחוות...

כל זיכרון הוא ייחודי ואינו ניתן לשכפול... דומה כי מבעד לדממה הטעונה, כל אותם פרטים, אותם "פצעים" בעבודותיו של אדי פרידמן מרמזים על זיכרונם החמקמק של אותם סיפורים אישיים, אינטימיים ואנושיים של "חסר" שחווה בילדות ועם ההחלטה  והצורך לתעד...  מוטיבים אלה מלווים את התערוכה כולה. צילומיו משקפים  את פנימיותם של המצולמים, אל מעבר לבבואה המשתקפת מהצילום. בנוסף, משתקפת  אישיותו ורגישותו של אדי שמבחין ומזהה רגעים אנושיים מיוחדים אלה... הוא קורא לרגעים אלה – "ללמוד לזכור" "ללמוד לקוות"... צילומיו הם משאלה של התרבות הנמצאת בתנועה מהממד הרציונאלי אל הממד הרגשי- חוויתי, כדיאלוג מהאני הצופה אל העצמי החווה  ובשפת הקַבָּלָה זו התנועה מהאור המקיף אל האור הפנימי.

קישור ליוטיוב

http://www.youtube.com/watch?v=v48EACmVfvY

טקסט לתערוכה הקבוצתית

אוכלי הורדים – תערוכה קבוצתית

אוצרת: חנה ברק אנגל

שא לנו -"לבלתי מועילים"-

על היותנו מרחפים,

בין שמים וארץ -

ומלקטים כוכבים בלילות:

על אשר נאכל ורדים בא

ערבים -

וננוע בערסלי נרקיס

לבקרים

מתוך שירה הנוגע ללב של אסתר ראב.  האמנים הנחשבים "לבלתי מועילים" בחברה הנמדדת במונחים של הישגים כלכליים בלבד,  יוצרים יצירות ממעמקי נשמתם אשר אכן, לא תמיד מסחריות. דווקא עבודות אלה גירו את דמיוני וקיבצתי חלקם לתערוכה זו במטרה לשקף את נשמת האמן היוצר ללא מחשבה על קהלו הפוטנציאלי. עניין אותי האמן המבקש לבטא את אשר על ליבו, את מצוקותיו וחלומותיו.

דניאלה אמנט; בפסלי חימר חינניים, בחיבוק של תינוק או כלב, מתוך תנועה מגוננת המחפה עליהם פיזית. דמות ילדה היושבת וחובקת את עצמה. הצורך להגן ולאהוב מהווה מוטיב מרכזי בעבודות אלה. והן מעומתות עם פסלה "העקרה", בודדת לעומת אותן הדמויות החובקות בחום.

מיכל אשכנזי; נוגעת בפן האישי ביותר של השנים המכלות אותנו לאיטן. צילומיה מכמירי הלב של בן זוגה משקפות את הזמן החורץ ומעוות. את חוסר הישע, ואת יופיה של אהבתה הנמשכת הגורמת לה להתבוננות ותיעוד התופעה.

תרצה אשכנזי; בציורים חשוכים ומעוותים קמעה נוגעת בפחדים קמאיים ובחרדות אנושיות. דמויותיה עברו עיכול ועיבוד ונוצרו כדי להביע את רגשותיה באופן גלוי. מתוך החרדות עולה גם היופי, ציור שכזה אינו מתחנף לקהל, במקרה הטוב הוא מתכתב עימו, ןמספק לו שברי הזיה.

ברוך אלרון ז"ל; בשפתו הסוריאליסטית מחה האמן נגד עוולות אנושיות וחברתיות. סתימת הפיות מוצגת באופן בוטה כמנעול על פיו של הדמות הנראית ספק מאובנת ספק אנושית. יצירה אחרת מדברת על חלוף הזמן באופן מזלזל, ציפור המטילה שעונים.... ונושא אחר אשר היה קרוב לליבו נוגע באבהות בהציגו את האפשרות של גידול הגוזלים גם אם לא לידתם.

אביבה בייגל; חושפת ומסתירה בו זמנית בתיבות פנדורה סיפור חיים. מבחוץ צבעוניות עליזה מלאת חיים ואלם הפנים : מי יישורנו. כלדבר שהו יכול להסתתר בתיבת פנדורה והאחריות לפתיחתה של הצופה בלבד. ההזמנה החיצונית הקורצת והמושכת עוטפת את המעמקים האפלים המאיימים.

ביאטריס בן מאור; בתוך נופים עירוניים אלגנטים ניבטים אחינו שתי דמויות : אם וילדה. המרחק הפיזי ביניהן, שפת הגוף , הפניה לצדדים שונים מספרים את סיפור הניכור בין הילדה לאימה. הנוף העירוני ריק מאדם רק שתי הדמויות מיצגות בבדידותן התהומית.

ניצי בקל; בשפה אקספרסיבית, בצבעוניות עזה מלאת חיים נוגעת בסיפורים אנושיים. המצבים הקשים בהם אנו פוגשים במסע החיים הם אלה התופסים את תשומת ליבה. היא נוגעת הפעם במקום של הקשה, במציאות האלימה, בצדדים הקשים של מערכות יחסים. בצבעי שמן על נייר חום הנשאר חשוף בחלקו מסופרים סיפורים שלמים.

אברהמיק חזן; מפרק ומרכיב מחדש חפצים שונים מהיומיום ובכך מוציאן מההקשר השימושי המקורי ונופח בהם חיים חדשים. יצירתו מסמלת את חיפושו האישי בנבכי הקיום, את הטרנספורמציות העוברות עליו. נקודת המוצא היא היש המפורק לגורמיו כבסיס ליצירת היש החדש, האישי.

ויקטור פרנקו; בציוריו הצבעוניים מנותקות הדמויות מכח המשיכה מן הארצי. הן חגות - נמשכות כלפי מעלה אל השמימי. הזיה מלאת געגוע אל הנילה אל הבלתי מושג. שאיפתו ללא נודע, לרוגע העשוי להימצא במחוזות אחרים מניעה את דמויות אל עבר המולא מאיתנו.

הילה צ'ולסקי; בסדרת הדפסים העוסקת בצמחי מרפא משולבים בוואריאציות שונות של חומר וצבע. העיסוק האנושי של ריפוי מקדמא דנע מקבל תיעוד צבעוני ומלא חיים למרות השימוש בהדפס כמדיה מונכרומית. השילובים המשתנים של הצמחים השונים מורים על האפשרויות הבלתי נדלות של האדם לעזור לעצמו.

מרים קוז'וקרו; דמויותיה הנשיות מכונסות בעצמן בהירהור, בקיום כמו פרטי. אותם רגעים פרטיים של אדם עצמו, הרגעים אשר אין עיין צופיה. שפת הגוף משתנה, הגב מתעגל, המבט מוסח. הבעת חולמנית  מסומלת, חלימה בהקיץ. אדם עם עצמו.

חוה שרף; נוגעת בסיפור חייה האישי, מסעה בחיים, ההגירה, החפצים המשמעותיים בקיום האנושי, עבורה. מזוודה פעורה המכילה ספרים מונחת על שטיח, נעל נשית לידה. לא ברור אם המסע עומד להתחיל או אם זה עתה הסתיים. התייחסות חוזרת נשנית אל חפצים אלה מסמלת את ההיסטוריה וההעדפות האישיות שלה. 

קישור ליוטיוב

http://www.youtube.com/watch?v=wpXrc6NiZmc

סמינריון ורב שיח  

יתקיים ב יום שלישי 12 לאוקטובר 2010 בשעה 19:00

סראפין - חזונה המיסטי של ציירת מודרנית.

מרצה: ד"ר לילה מור

סיפורה של הציירת סראפין לואי (1864-1942) הגיע לתודעה הגלובאלית רק לאחרונה באמצעות סרט לירי ורגיש של הבימאי מרטין פרובוסטעל חייה ויצירתה של האמנית האלמונית. עד אז סראפין נחשבה לדמות מינורית בעולם האמנות המודרני למרות שציוריה הוצגו בתערוכה משותפת עם גדולי הציור הנאיבי כמו אנרי רוסו.

בסמינריון נכיר יותר מקרוב את עולם האמנות בתחילת המאה ה-20, ואת הדמויות שעיצבו אותו. נתייחס לאופי היחסים בין אמן ופטרון, ולבעייתיות שבחוסר הייצוג ההולם של אמניות בהיסטוריה של האמנות המודרנית, ואת הסיבות העיקריות לכך. כפי שתיאורטיקניות של קולנוע ואמנות רבות סבורות הצורך לתת לביטוי קולנועי לסראפין ויוצרות אחרות מלמד אותנו כי 'הבעיה של האשה היוצרת, האחרת הפנימית, עדיין רלבנטית'.

ראוי לציין שהסטיגמה של 'האמנית המשוגעת' המיוחסת לסראפין עלולה להסיט את הדעת מהיחס העמוק שציוריה מבקשים מאיתנו. קל מידי להתייחס ליצירתה כתוצר של מניה.

באמצעות קטעים נבחרים מהסרט עטור הפרסים 'סראפין -  סיפורה של ציירת' נתהה על קנקנה של משרתת ענייה שהקדישה את לילותיה לציור ולפיתוח של שפה אמנותית ייחודית ואת זמנה הפנוי להרהורים בטבע ורקיחת צבעים טבעיים שיופים וזוהרם לא פג עד הלום. כמו כן, ההרצאה תדון בדיאלוגים הקסומים שבסרט בין אמנות לחוויה מיסטית ובין אמנות הציור לאמנות הקולנוע.

 סרטון על האמנית,

http://www.youtube.com/watch?v=IkX4UNXA3og