הגבוה שלי רץ. מה זאת אומרת רץ? מתכונן למרתון בניגוד למה שהיה יותר מתאים לסדר היום הצפוף שלנו:  100 מטר ריצה קלילה.

ליוויתי אותו יחד עם הבכור למירוץ הלילה של חברת מוצרי הספורט שפוליטיקלי קורקט יהיה לא לעשות לה עוד פרסום. כהרגלו תכנן מראש את סידורי ההסעה, ההגעה החניה והחזרה. דאג שנצא עם מקדמי בטחון היסטריה ופקקים כ-3 שעות לפני ההמראה, סליחה הזנקה, תוך שהוא בודק שוב ושוב שהצ'יפ על הנעל, מספר החזה תקין ומהודק לחולצה במיקום אידאלי, מצמיד את חגורת החזה עם הבייבי סנס, מדביק את הצמיד הצהוב הזרחני ומחשב כמה מים ג'לים ומזון הוא צריך לפני, בזמן ואחרי. ליווינו אותו בריקודים סוערים לצלילי די ג'יי סקאזי האגדי אל הנקודה שבה הוא  יעלה ללא מלווים אל נקודת ההזנקה, תוך שאנחנו פוגשים ומאבדים תוך שניות חברים ומכרים. סוחבים תיק שרמי ארז מבעוד מועד עם יותר פריטים ממה שבאמת צריך, אותו בדקו אנשי הביטחון בכניסה למתחם. רציתי להתבדח ולומר להם לא ארזתי לבד וכן. מישהו נתן לי משהו להעביר. אבל הייתה לי תחושה שהם לא יבינו את ההומור.

כשקראו לכל בעלי הצמיד האדום להתייצב מיהר הגבוה להיפרד מאיתנו לשלום למרות שההזנקה שלו היתה רק כעבור 15 דקות, חיבק ונישק ואמר שניפגש בסיום. נפרדנו כך והתחלנו את המסע אל עבר נקודת הסיום תוך שאני מנסה לתעד את ההזנקה במצלמה בחושך כאשר רק סורגים מפרידים ביני לבין 15 אלף איש שטסים אל עבר קו הסיום.

מנסה לשווא לנסות לזהות בין הרצים את האיש המיוחד שלי, יודעת שאזהה אותו בשבריר שנייה מתוך כל אלפי הרצים אם רק ייכנס לשדה הראיה שלי, אפילו בחושך. מברכת על המנגנון המדהים הזה של זיהוי פנים שיש בילט אין במערכת ההפעלה המופלאה שלנו. אני בדרך כלל מזהה את רמי ממרחק בקלות לפי ההליכה שלו – אבל הוא רץ. יודעת לזהות את מבנה הגוף שלו – הוא ירד 23 קילו. הוא גבוה יותר מהאדם הממוצע – כ-  70% גברים במירוץ, גבוהים חסונים ונראים מעולה. טוב שהוא לבש חולצה לבנה וצמיד צהוב זוהר זה יחסית בולט בחושך.

לאחר דקות ממושכתו של ניצול עדשת הזום כדי לאתר את מי שלפני דקות ספורות נישק אותי והלך לרוץ, ראיתי אותו. רץ לאט מרוכז מאוד בשעון המשוכלל שעל ידו, בוחן אותו מקרוב ואפילו לא מרים את הראש. הי, אנחנו כאן. קדימה גיבור כל הכבוד!

צעדנו ברחוב אבן גבירול השקט, אלפי הרצים לא מדברים, רק קולות טפיפות נעלי הספורט הממותגות נשמעים, השוטרים על אופניים וגלגיליות על הכביש הראשי נעדר המכוניות ואוטובוסים. הרוח נעימה – ממש יום כיפור.

צעדה ארוכה אל עבר נקודת הסיום, נהנית מהבריזה הקרירה ומטיפות הגשם העדינות תוהה אם זה יעכב את הנחיתה, או שמא הגבוה משפר משמעותית את השיא האישי ולא אספיק להגיע בזמן לקבל את פניו בקו הסיום.

אנשים בלבן צועדים מזיעים ונינוחים עם בקבוק מים ומדליה על צווארם, הם כבר יצאו מביקורת הדרכונים ומתפזרים איש איש לדרכו. מקווה שנספיק. הוא רץ 10 ק"מ ואני צריכה לעבור הרבה פחות. פדיחה לאחר.

ממתינים שוב לצד סורגים המפרידים ביני לבין אלפי המנצחים במירוץ, הצועדים על עבר עמדות השתייה והמדליות. שוב מחפשת את האיש שאיתי והבכור חסר הסבלנות מתגנב לשטח הסטרילי שבו הרצים מזיעים את דרכם למסלולים המנווטים אותם לדיילים החביבים המפרגנים עם קריאות כל הכבוד ומעניקים מדליה. עושה חישוב מהיר, כמה זמן עבר מההזנקה, כמה זמן הליכה מנקודת הסיום עד לאולם ההמתנה לטיסות הנכנסות וכמה זמן המתנה למזוודות. נראה לי שהקדמנו.

הבכור מוצא את המרתוניסט המתהווה הצועד רגוע ומזיע במסלולים המסומנים על עבר חגיגת קד"מ של מותגים שונים המוסיקה מתנגנת בקצב שעושה חשק לגשת למועדון קרוב. גשם ניתך. 

הלבנים נהנים ממערכת הקירור החיצונית ומתמתחים על הדשא, מתענגים על הרגעים האחרונים של האנדורפינים במערכת ועל ההישג האישי של כל אחד.

לא יודעת איך זה לרוץ 10 ק"מ במרוץ לילה, אבל מהצד זה הרגיש לי כאילו ליוויתי אותו לנסיעת עסקים קצרה במיוחד שממנה הוא חוזר קצת נרגש, עם תוצאה טובה, עייף, רעב ורוצה לישון. ואני אפילו לא קיבלתי שוקולד מהדיוטי פרי.