כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כל מילה אמת

    אני לא טובה בלהמציא. אני גרועה בכתיבת סיפורים שלא היו ולא נבראו. כל מה שאני כותבת, קרה במציאות. אולי אני מתארת קצת בהגזמה, אוקיי, אבל נשבעת לכם שכל מילה אמת. כמעט.

    כל הזכויות שמורות אין להעתיק ו/או לעשות כל שימוש ללא היתר מראש ובכתב ©

    -רוב התמונות בבלוג נלקחו מגוגל תמונות. זכויות יוצרים? אין לי מושג למי לתת קרדיט-

    0

    רועדת בחוסר שליטה

    4 תגובות   יום שלישי, 12/10/10, 05:07

     

    ''

     

     

    הפעם הראשונה שלי היתה במקום ציבורי הומה אדם. בדרך כלל אין לי בעיה עם זה, למרות שרחש הקהל תמיד גורם לי לעצבנות קלה, ואם במקרה נוגעים בי אני כולי מצטמררת ומסוגלת להרים קול צעקה על מי שעשה את הטעות הפטאלית ופלש למרחב האישי שלי, אבל זה בקטנה.

     

    זה קרה באמצע הסופר, ליד המדף של השימורים, אי שם בין ארץ המלפפונים במלח ובין מדינת גרגירי החומוס השלמים. רגע אחד הייתי עסוקה בבדיקת תוית המחיר על קופסת שימורי לבבות ארטישוק, ושניה אחר כך לא יכולתי לנשום. לא היה לי אוויר, והייתי בטוחה שאני הולכת להתעלף.

     

    "אני חייבת לצאת מפה", אמרתי למיכל, חברתי היקרה שבאה איתי לקניות. היא עמדה ליד העגלה החצי מלאה ונעצה בי מבט של "באמא-שלך-אנחנו-באמצע-הרשימה-מה-לצאת עכשיו", אבל אותי זה לא עניין. "החוצה. תוציאי אותי מפה. עכשיו!"

     

    לא יכולתי להשאר שם ולו רגע אחד נוסף. נעשה לי חם למרות שהמזגן היה יכול להבריח פינגווינים החוצה, הרגשתי חגורה של כאב מתהדקת מסביב הראש. והאין אוויר הזה, כאילו אני נחנקת, אלוהים, כל ישותי זעקה החוצה החוצה החוצה. איכשהו הצלחתי לעמוד (לבבות הארטישוק היו במדף התחתון, של מי היה הרעיון לשים אותם דווקא שם?) ולעשות את שלושת הצעדים שהפרידו ביני ובין מיכל. די נאחזתי בה, למען האמת, כאילו חיי היו תלויים בזה. כאילו אם לא אחזיק אותה, או יותר נכון אם היא לא תחזיק אותי, אפול על הרצפה ואשבור את הראש.

     

    היציאה לא היתה רחוקה מאיתנו, אבל לא הייתי מסוגלת לעשות אפילו צעד אחד לכיוונה. ראיתי את המאבטח שישב בכניסה, שמעתי את הצפצופים המטרידים מכיוון הקופות, עם ישראל כולו על נשיו וטפו הצורח עבר על פנינו אבל בקושי הייתי מודעת, שמעתי הכל כאילו מתוך חלום. מתחת למים. החוצה. החוצה. החוצה.

     

    כל זה לא לקח יותר מדקות ספורות, אבל זה הרגיש לי כמו נצח. מיכל לקחה אותי החוצה, נטשנו את העגלה עם כל מה שהיה בה בפנים.ממש לא עניין אותי באותו רגע מה יהיה איתה, ומיכל נלחצה, דחפה לי בקבוק מים לידיים, אבל לא הייתי מסוגלת לשתות. היא פתחה את הבקבוק והכריחה אותי ללגום ממנו. הידיים שלי רעדו כל כך שלא הייתי מסוגלת להחזיק אותו בעצמי.

     

    "את רוצה הביתה? את רוצה ללכת למיון?" היא שאלה עשרים פעמים לפחות, אבל לא יכולתי לענות לה. אני לא יכולה לתאר את ההרגשה הזו, של מחנק, של חוסר אוויר, הנשימות שלי היו מהירות ושטוחות ולא יכולתי להוציא מילה מהפה. והסחרחורת הזו, שאני לא יודעת מאיפה הגיעה. הרגשתי כאילו זה לא יגמר אף פעם, אבל לאט לאט זה נרגע. ממש לאט.

     

    למחרת בבוקר הלכתי לרופא המשפחה, בטוחה שהוא ישלח אותי למליון בדיקות כדי להבין מה לא בסדר, והכנתי את עצמי נפשית לערימת נו-נו-נו שאני אשמע ממנו. אבל הוא רק הקשיב לסיפור שלי, חייך, ואמר שאין לי מה לדאוג. בסך הכל היה לך התקף חרדה, הוא אמר לי, אין לך כלום. הכל בסדר.

     

    אדיוט, חשבתי לעצמי, הוא בכלל לא יודע על מה הוא מדבר.

     

    שבועיים אחר כך, בבוקר של חופש מחלה, זה קרה שוב, אבל היה הרבה יותר גרוע. לא היה איתי אף אחד, מה שאומר שלא היה לי למי לבכות ולא היה מי שירגיע אותי. וזה היה כזה בום, הרבה יותר גרוע מהפעם הקודמת, וזה כשלעצמו היה מבהיל לאללה.

     

    הייתי בסלון, מול הטלויזיה, כשהידיים שלי התחילו לרעוד. אבל ממש, ולא יכולתי להפסיק את זה, ולא הבנתי מאיפה זה בא, יכולתי רק לשבת שם ולהסתכל על זה בחוסר אונים. תשמעו, שזה היה מלחיץ. מפחיד. לא היה לי שום הסבר.

     

    בדיוק אז החליפו לי את האינסולין לסוג חדש, שעשה לי נפילות סוכר נוראיות, ואחד הסימנים של נפילת סוכר הוא רעידות. אבל זה לא היה זה, כי בדקתי רמות סוכר פחות מחצי שעה לפני זה והכל היה בסדר. לא, אלו היו רעידות אחרות.

     

    תהרגו אותי אם אני זוכרת איך הגעתי לחדר שלי. אני די בטוחה שזחלתי לשם, כי לא יכולתי לעמוד. רציתי למיטה, אבל לא הצלחתי לעמוד מספיק זמן כדי לעלות אליה. שכבתי על הרצפה, רועדת בלי יכולת לשלוט בזה, בלי יכולת להפסיק את זה, זיעה קרה שטפה אותי, דביקה ומחליאה. זה לא קורה לי. זה לא קורה לי. אני לא יודעת מה הולך כאן, אבל זה לא קורה לי.

     

    וזה לא נגמר. לא נגמר. שכבתי שם וחשבתי לעצמי, זהו. אני יוצאת מדעתי סופית. אני מתחרפנת לגמרי. מצד אחד, הרגשתי את הרעידות, את הזיעה, הייתי בטוחה שזהו, זה הסוף שלי, אני הולכת להתפגר פה על הרצפה ודי. ועדיין כל זה הרגיש לי כל כך לא אמיתי, כל כך תלוש. אני חושבת שבאיזשהו שלב פשוט נרדמתי, אבל אחר כך כשאיכשהו פקחתי עיניים הייתי במיטה שלי, ולא ממש ברור היה לי איך הגעתי לשם.

     

    זה היה לפני עשר שנים, בערך, ומאז לא היו לי מקרים דומים. אני מקווה שגם לא יהיו. אבל היום, הייתי די קרובה לזה. אחרי יומיים וחצי מחלה יצאתי מהבית לכמה סידורים, ומתישהו- שוב בסופר הארור הזה, שישרף אינשאללה על יושביו- הייתי בטוחה שאני עומדת להתעלף. זה היה בקופה, הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד יותר, החזקתי את העגלה של זו שעמדה לפני ולא יכולתי להרים את הראש. כשיצאתי משם, איכשהו בחתיכה אחת, התקשרתי לאחי שיבוא לקחת את השתיים וחצי שקיות שהיו לי. כנראה נשמעתי ממש מסכנה כי הוא הגיע תוך פחות מרבע שעה. את המרחק הביתה, שבדרך כלל לא לוקח לי יותר מעשר דקות לעבור, עשיתי בשעה. את ארבע הקומות לקח לי עשרים דקות לטפס. רק כשהגעתי לחדר שלי ונפלתי על המיטה יכולתי לנשום שוב כמו שצריך, ורק אחרי חצי שעה מצאתי את הכוח ללכת למטבח ולאכול משו. עד עכשיו לא ברור לי מה זה היה אבל זה לא מוצא חן בעיני. בכלל.

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/10/10 21:52:
      איי פיל דה ארת', מוב, אנדר מיי פיט, הווווווווו דארלינג:
      http://www.youtube.com/watch?v=hoHuxpa4h48

      (תרגישי טוב, יא צ'ארמרית!)
        12/10/10 16:50:
      תודה בנות
      :)
        12/10/10 14:50:

      קראתי בנשימה עצורה.
      שולחת חיבוק גדול. מקוה שדברים יתייצבו.
        12/10/10 07:51:
      (דפק לי הלב כשקראתי)

      ארכיון

      פרופיל

      phoebe
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין