לאחרונה נכנסתי לאיזה מצב לא ברור.
אני מרגיש שאני מתחיל להתבגר וצריך למצוא כיוון בחיים. לאחרונה גם הגעגועים לרמלה עולים בי, המרחב הפתוח בכלביה, החברה התמידית של כלבים נוספים. 
במשך השבוע האחרון הרגשתי את חוסר המשמעות משתלט עלי והייתי כבר חייב לעשות משהוא. לכן,במקום לשקוע בדיכאון, בשבת בבוקר לקחתי את הבלונדה שלי הלכנו לבקר חברים במושב.
אם אתם שואלים אותי, הבלונדה צריכה להיות אסירת תודה שהוצאתי אותה קצת מהעיר.
נראה לי שאיזה חוואי חסון יכול להתאים לה הרבה יותר מכל המטרוסקסואלים המתוסבכים שהיא מסתובבת איתם בתל אביב. הייתם צריכים לראות אותה, איך שהגענו למושב היא פרחה וצהלה ואני הייתי מאוד גאה בעצמי שאני גורם לה כזה אושר.
אני חושב שזה הגורל, כשאתה גורם לאחרים אושר אז הוא מחזיר לך, וכשהלכנו בשביל המושב פגשתי את טופי.
אף פעם לא חשבתי שאפשר להרגיש ככה. חוץ מהעובדה שהיא לבנה ויפיפייה ,היא לא נותנת לפרונט ליין לעלות לה לראש ולא עושה עניין גדול מריחרוח הדדי, בלי לבקש תעודת גזע ובלי לבדוק מי עיצב לך את הקולר. פשוט מסתכלת לתוך הכלב הפנימי שלך. כל היום הסתובבנו ביחד ותפסנו אצטרובלים וכנראה שהשמחה שלנו הייתה מדבקת, כי בזווית העין קלטתי את הבלונדה מורידה את העקבים והולכת יחפה על חול. אושר אמיתי.
עכשיו, מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד קנאי לאוכל שלי, ולאחרונה הבלונדה ואני החלטנו על דיאטת מזון אורגני חדש שהביאו לג'ונגל. נו, מסתבר שלפעמים אוטו עירוני זה דבר יעיל, בעיקר כשיש שק אוכל בבגאז' ולא היה אכפת לי לחלוק את הסופר פרימיום הוליסטי על בסיס דג ותפו"א עם טופי.להפך, כל שמחתי לראות שגם היא נהנית.

אחרי האוכל נרדמנו על הדשא, ראש אל זנב וכשחזרנו הביתה היה לי חיוך ענקי שלא יכולתי לשלוט בו. גם הבלונדה זמזמה לה בזמן הנהיגה ואפילו לא הדליקה רדיו.

בבית גילית משהוא מוזר מאוד, כמה שחיפשתי את טופי בפייסבוק לא הצלחתי למצוא. בסוף נאלצתי להשלים עם זה שהיא קולית אמיתית ואין לה פייסבוק! טוב, אז כשאין ברירה אין ברירה. נראה לי שגם בסופ"ש הקרוב אני אצטרך להוציא את הבלונדה מהעיר.