המשך עקיף לפוסט: מחשבות על אמון גם אני רוצה כזה.

ניסיתי לשאול את עצמי האם אני באמת נותנת לעצמי צ'אנס? מגיע החורף, כבר ירדו גשמים, מוציאים את הפוך מהארגז מצעים, וכן, גמאני רוצה מישהו להתכרבל איתו. אבל אני לא נותנת את השמיכה שלי לאפחד שרוצה להתכסות. לא נותנת לאפחד שבאמת רוצה, נהיית כהה חושים.

אני מזהה את מה שאני אמורה להרגיש אבל לא מצליחה להרגיש את זה. אולי אני לא אמורה להרגיש?

אני רוצה להרגיש.

מצד שני אני מרגישה בנוח עם אלה שאני יודעת שלא באמת רוצים הרבה מאשר להתערבב בין הסדינים למשך פחות משעה במקרה הטוב... אלה זה בסדר, כי הם לא ייכנסו מתחת לשמיכה שלי, למיטה החולה שלי אז אני לא צריכה להרגיש אחריות, או בכלל.

למה בכלל אני משוכנעת שמיטה שלי חולה?.. אין לי מושג. המחזרים ישנם. זו אני שלא הבינה שמגיע לי שיהיה לי טוב.

מנגד, הבחורים בעיר הגדולה (וכן, גם בפריפריה), על כל אחד מהם שבאמת ירצה לתת לך את כל העולם, ויכתוב את השם שלך בחול באותיות של קידוש לבנה, יהיו עשרה כאלה שירצו שתבואי אליהם. שתעשי להם, בשבילם, הם יהיו בסדר, לא מניאקים או משהו כזה, הם לא יגידו לך סתם דברים רומנטיים באוזן, הם לא ישלו אותך, אבל הם שכחו איך מתפעלים את הדבר הזה שנקרא רגשות.

ממש כמוך

אבל העיקר שהסקס טוב.

כוסאמק.

(אחד משירי המין האולטימטיביים)