את הסקירה הקצרה על הביוגרפיה החדשה של חנה ארנדט פותח תום שגב באנקדוטה הבאה:

שתיים מהנשים היהודיות הקשות ביותר והמרתקות ביותר במאה ה-20 ישבו פעם בירושלים לשיחה ארוכה אל תוך הלילה. הן דיברו על הגורל היהודי ועל אלוהים. "הבעיה שלי היתה פשוטה", כתבה חנה ארנדט אחר כך, "איך לגרום לשרת החוץ להפסיק לדבר וללכת למיטה". כי גולדה מאיר אמרה לה שאינה מאמינה באלוהים; היא מאמינה בעם היהודי. ארנדט היתה מזועזעת: "הגדולה של העם הזה היתה פעם שהוא האמין באלוהים והאמין בו באופן כזה שאמונתו באלוהים ואהבתו אליו היו גדולים מיראתו מפניו. ועכשיו העם הזה מאמין רק בעצמו? איזו טובה יכולה לצמוח מזה?" אנשים כמו מאיר המאיסו על ארנדט את ממשלות ישראל לדורותיהן, אך לא את זהותה היהודית. "איני 'אוהבת' את היהודים וגם איני 'מאמינה' בהם", כתבה, "אני פשוט שייכת אליהם כדבר מובן מאליו, מעבר לכל דיון וויכוח".

משרת חוץ אחת אל שר חוץ אחר. מראש ממשלה אחת לראש ממשלה אחר והיד עוד נטויה. מה שגולדה מאיר הגדירה כאמונה הפך היום לדרישה לנאמנות. "האמונה בעם היהודי" הפכה את עצמה באופן טבעי ל"נאמנות לעם היהודי". העם היהודי מאמין רק בעצמו, סוגד רק לעצמו, מציית רק לעצמו. שוביניזם קולקטיבי מובהק. עגל הזהב המודרני של העם היהודי הוא העם היהודי.

זה "השלום" או "הצדק" שהממשלה מוכנה אליו: נכיר בזכויות הפלסטינים ממזרח לקו הירוק רק בתמורה לפגיעה בזכויות הפלסטינים ממערב לקו הירוק. בעצם, גם זו הגדרה לא מדויקת. למעשה, החל מאתמול, הממשלה מוכנה רק לדון בזכויות הפלסטינים ממזרח לקו הירוק בתמורה לפגיעה בזכויות הפלסטינים ממערב לו. זה התנאי מול הפלסטינים וזה כדור ההרגעה שניתן למחנה הפאשיסטי כדי להכשיר את שרץ המדינה הפלסטינית. במילים אחרות: תוכנית "שלום" שלא תפגע בעליונות היהודית בארץ ישראל, שלא תפגע במעמד האדנותי של עם האדונים, שמאמין רק בו ואין בלתו.

.

מדינת ישראל הפכה באופן רשמי למדינת אפרטהייד. זה היה נכון גם קודם, רק שעכשיו "חוק הנאמנות" נותן לכך חותם רשמי. אפילו נתן זך, אולי הנציג האולטימטיבי של דור-המדינה -  הדור הידוע בצייתנותו המוחלטת למדינה ובעיוורון הבלתי נסבל כלפי חטאיה, דור שאין לפקפק בנאמנותו למדינה - הודה בכך. 

את הציונות אין דרך אחרת להגדיר מאשר על פי יחסה למצב היהודי בגלות.* זה לא רק פיתרון לבעיית האנטישמיות על פי ההגדרה המצומצמת למדי של הרצל, אלא מרד בעולם היהודי הישן ויציאתו של היהודי הגלותי הא-פוליטי אל הספרה הפוליטית, למרחבי העשייה הפוליטית והמחשבה הפוליטית. תנועת שחרור שהיא מרד בשתי רשויות קוטביות עם קווי אופי דומים: קנאות, יד חזקה וטרור נגד כל סטייה וחריגה. האחת היא הקהילה היהודית החונקת והשנייה היא מדינת הגויים.    

בקוטב אחד של הציונות, כפי שבא לידי ביטוי בשיחה בין השתיים, עומדת גולדה מאיר, אשר מייצגת את הדחייה המוחלטת והרדיקאלית של הגלותיות. דווקא הדחיה הרדיקאלית של הגלותיות יוצרת היפוך מושלם למצב הגלות, היא הופכת את העם היהודי מגזע תחתון לגזע עליון, ממיעוט מדוכא ונרדף לרוב המדכא את המיעוטים בקרבו. גולדה בטח לא הייתה מקבלת את הגדרתה כקוטב, המפא"יניקים תמיד ראו את עצמם כמרכז אידיאלי ובריא. האירוניה היא שדווקא הדחייה הרדיקאלית הזו, כפי שארנדט רומזת לנו, הופכת להיות תמונת ראי מושלמת של המצב היהודי הגלותי, אליו מבקשים להחזיר אותנו מפלגות הימין הדתי. הסינרגיה המושלמת כמעט שבה מתקיימת היום ממשלת העבודה-ליכוד-ש"ס-ישראל ביתנו בחסות אופוזיציה מנומנמת וכנועה של הליכודניקים לשעבר, אשר עדיין בטוחים שנותרו נאמנים למורשת הרוויזיוניסטית האמיתית, רק מוכיחה לנו שכולם שם קורצו מאותו חומר, שההבדלים ביניהם הם טקטיים ולא פוליטיים. לא מדובר רק באילוצים קואליציוניים זמניים, אלא בברית קדושה, שרק זעזוע אמיתי של המערכת במורד המדרון החלקלק יצליח אולי לפרק אותה. 

בקצה השני עומדת חנה ארנדט, שאהדה את הרעיון הציוני ולא סבלה את המצב היהודי בגלות, אך שללה אותו רק בצורה חלקית, לא הרחק מאסכולת אחד-העם, שגם אם לא הייתה מודה בכך, קרבתה הרעיונית אליה קיימת. אבל האמונה באלוהים, אליה מבקשת ארנדט להחזיר אותנו בדבריה לגולדה, לא מותירה לכאורה מקום לחילוניות גמורה או ללא-יהודים בכלל. דאגתה הייתה נתונה בעיקר להפיכת הבעיה הפלסטינית לבעיה היהודית החדשה. דווקא הפיכתה של דת האסלאם לדת-מדינה בעשורים האחרונים של המאה ה-20 מאירה את הסכנה הזו שגם הציונות עומדת בפניה. הגדרתה של מדינה ישראל כמדינה יהודית מדרדרת אותה בדרך מובטחת לתיאוקרטיה שתהיה רעה גם ליהודים עצמם. או כפי שגדעון לוי הגדיר בצורה טובה: בדרך ל"רפובליקה היהודית של ישראל", על משקל הרפובליקה האסלאמית של איראן. כך, נלכדה הציונות בין הפונדמנטליזם הדתי מצד אחד והפונדמנטליזם הלאומני מצד שני. כאמור, זו ההתלכדות המושלמת בין דחייתה המוחלטת לקבלתה המוחלטת של הגלותיות.

* את האבחנה בין דחיה רדיקאלית לדחיה חלקית של הגלותיות בתוך התנועה הציונית לקחתי מהמסה של אסף ענברי "העיירה היהודית מדינת ישראל".