כותרות TheMarker >
    ';

    רוקדת על הדם של דליה רביקוביץ'?

    25 תגובות   יום שבת, 20/10/07, 09:47

    תחת הכותרת "חברתי שהחליטה לטבוע", פרסמה השבוע עדה למפרט את סיפורה על ידידותה ארוכת השנים עם המשוררת דליה רביקוביץ', פרסום שנועד לשווק באופן הצהוב ביותר האפשרי את ספרה של למפרט: באמצעות פרסום פרטים אישיים ואינטימיים מחיי המשוררת וממערכת היחסים (החולנית בעיני, לפי מה שאני למדה מתיאוריה ההזויים של הכותבת) ביניהן. לדליה היה תירוץ: מחלת נפש (מניה דיפרסיה). מה התירוץ של למפרט לחשיפה גסה וחודרנית כל כך של חייה הפרטיים של המשוררת? למפרט מעידה שטיפלה במשוררת מתוך תפיסה מקצועית הגורסת שמתן מורפין (סם ממכר) לחולת דיפרסיה יהפוך את החולה למאושרת. האם מותר לה לשחרר לעולם הרחב את התיק הרפואי-טיפולי של רביקוביץ' רק משום שזו מתה ואינה יכולה לעמוד על כבודה?

    .

    למען הגילוי הנאות, דליה רביקוביץ' היא בת משפחתי, בת דודה ראשונה של אמא שלי. אמה מיכל וסבי יהושע - שתי דמויות מיתולוגיות ובעלות עוצמה ואור ייחודיים - היו אחים.

    על המאמר למדתי מהאימייל הראשון שנחת לתיבת המייל שלי הבוקר, כ-BCC למכתב ששלח רמי (בן דודי ואחיה של דליה) לעדה למפרט ולעורך המוסף;


    I am a member of the immediate family of Dalia. I want to protest the fact you provide a stage and a venue for Lampert to promote her new book by the cheap, gossipy article you published in the Musaf. You did not care to ensure she asks the consent of anyone of Dalia's family, first of them her son, Ido. This is major invasion of family privacy, defaming the character of her parents, and exploitation of Dalia's fame by leaches like Lampert. Poor lack of judgment and taste by you as the editors. In short: : "fishaltem be'gadol".

    I am encouraged by the talkbacks, some of them personal acquaintances of Dalia, who condemn the article, its content, and its publishing. Take note!

    I believe an Apology to the family is in order

    (רמי כתב את המייל ממקום מושבו בארה"ב)


    אני מסכימה עם אחיה של דליה, ויותר מכך;

    .

    דוגמא למופרכות סיפורה של למפרט: לוי רביקוביץ', אביה של דליה רביקוביץ', נהרג בתאונת פגע וברח לפני כ- 65 שנה, חודשים ספורים אחרי הולדת בניו התאומים אחיק ורמי. דליה היתה בת 5, בערך, במותו. באלבום התמונות של אמא שלי פרוסה מסכת של אהבה ותשומת לב יתרה שהעניק לוי לילדים בכלל ולילדיו שלו בפרט. אבהותו המשובחת, חום ליבו וחביבותו הם נכס זיכרון מיתולוגי במשפחתינו. אני, שנולדתי 20 שנה לאחר מותו, גדלתי על הסיפורים הללו ועל תמונות השחור-לבן שבגבן שירים מנוקדים שכתב לוי לילדי המשפחה בכתב ידו הנאה, שסופרו והוצגו כאילו קרו אתמול. מה הביא את הפסיכולוגית, המערטלת את כבוד וחיסיון הלקוחה-מכורח שלה, כשהיא כותבת: "עוד לפני מותו של האב לא היה לדליה מי שילווה אותה לגן"? ללמפרט פתרונים. אין ספק, בכל אופן, שסיפור כזה מוכר ספרים. אחלה טיזר.

    .

    הפער בין האמת לבדיה מקרין על אמינות מניעיה של למפרט. אני מניחה שהכאב שגורמת מסכת חשיפה ובדיות שכזו למקורביה של דליה, לא נכנס למכלול שיקוליה של למפרט לפני ששלחה את הקובץ האומלל הזה למוסף הארץ. בן דודי רמי, ממקומו (שוחחתי עימו בסקייפ הבוקר, בעקבות המייל), תהה גם מה יכול היה לגרום להארץ לפרסם את הטקסט הזה, מבלי שביקש את אישורו של עידו קליר, בנה של דליה, או לפחות יידע אותו וביקש את תגובתו. עבורו אני מעלה את הפוסט הזה (בתיאום איתו ולשביעות רצונו).

    .

    להלן כמה מהטוקבקים למאמר, שעומדים בקנה אחד עם דעתי ו/או עם המציאות שמעבר לעננת המורפין והבירה שאפפה (למילותיה שלה) את מאמרה של למפרט;


    נעמה, תל אביב

    איזה שילוב מרתיע של פטרונות, רכלנות, התלהמות ותשבוחות עצמיות לא ייתכן שהמשוררת המתה תהיה נחלת הציבור.
    כתבה מרתיעה ומיותרת שלא היה צריך לתת לה במה.

    אחוז קבס

    אלוהים, לו רק שמרת על רביקוביץ מידידיה, מאויביה ידעה להישמר בעצמה


    ארס פואטי (האם זה ה-ארס הפואטי? אם כן, קיזזתי נקודה בנקודה טובה:) חב"ה)

    גברת למפרט, כמה חבל שאינך מסירה את טלפייך מדליה רביקוביץ ואינך חדלה לפלוש לפרטיותה אחרי מותה, כשאינה יכולה להתגונן מפני חיבוק הדוב חסר הרגישות שלך!
    גם מדברייך שלך עולה שהזקת לה די והותר בחייה.


    אלכסנדרה

    פרס יינתן למוצא הישר שימצא קשר בין השאלה:  "את לא רואה כאן פגיעה בפרטיותה?"

    לבין התשובה:

    "הפרק הזה בספר עוסק בחמלה, וחמלה היה הנושא של דליה ושלי: בדיבור, במה שעסקנו, באמהות שלנו. כשלאדם יש שרירים וכוח והוא שלם עם עצמו, הוא לא פוחד ממלים וסיפורים. וגם לא ממורפין".

    כמי שמעידה על עצמה (ברוב צניעות) ש"הנושא שלה" הוא חמלה, קשה לומר שעדה למפרט נוהגת בחמלה, או למצער בהגינות! בזיכרה של חברתה היקרה.


    מימי

    חברה טובה

    כל אשה שרוצה להתפרסם,מספרת שהיא היתה החברה
    הטובה של ד.ר.

    כמי שהכירה היטב את המשוררת, הדברים נכתבו כאן מלממדים על עדה ולא על ד.ובתור חברה טובה היא היתה אמורה לנצור את הדברים בלבה ולא לפרסמם.
    חבל שהעתון נתן במה.


    עוד אחוז קבס

    תאוות פרסום:  אין בכתבה הזאת לא חמלה ולא חיבה. יש בה תאוות פרסום חולנית של אישה זוללת גוויות ויש טעם רע של "הארץ" שפירסם את הפיגולים האלו.


    סינדרלה במטבח

    דוקטור(?) למפרט, האם בעולמך המושג `חיסיון רפואי` לא חל על חברות? הקיבה מתהפכת.
    רגע של שפל חסר תקדים בהיסטוריה של עיתון "הארץ",
    ומאוד ייתכן שיש כאן עילה לתביעה נגד הגברת וצו מניעה נגד הפצת ספרה.


     

    מיי סנטימנטס אקזקטלי. בין תפיסת האתיקה והיושרה המעורערת שמציגה למפרט, לבין שיקול הדעת מעורר התמיהה של הארץ - נשאר רק לקוות שאלו של הקוראים (כפי שבאו לידי ביטוי בטוקבקים) יכריעו לשבט ולא לחסד את גורלו של הספר הזה. אני קוראת מכאן להארץ לפרסם התנצלות ברורה ובולטת בפני המשפחה ולתת להם במה לתגובה, אם יבחרו להגיב.

    חנה בית הלחמי.

    דרג את התוכן:

    תגובות (24)

    התוכן ננעל וכעת לא ניתן להגיב.

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      9/12/07 15:29:

     

    צטט: ארז אשרוב 2007-12-09 13:10:22

    נזכרתי אגב בעוד כותרת מטריפה, גם בהארץ: "יהיר לפיד".

    דוגמה קלאסית. קטלו אותו כבר על ההתחלה, בגדול, בלי לתת לקוראים להחליט או לעובדות לדבר.

    ויש עוד ז'אנר נאלח, ששמעתי איזה עורך תל אביבי מתפאר שהוא המציא אותו - ז'אנר סימן השאלה. לדוגמה: "האם יוסי שריד יוצא מהארון?"

    התשובה היא כמובן לא, אבל יש כותרת, יש סנסציה, אין עבודה עיתונאית.

    ואני חשבתי שזו עבודה של א/נשי שיווק וקופירייטרים, הספינים המילוליים הללו....

    עיתונאים רב תחומיים קורץ

      9/12/07 13:10:

    נזכרתי אגב בעוד כותרת מטריפה, גם בהארץ: "יהיר לפיד".

    דוגמה קלאסית. קטלו אותו כבר על ההתחלה, בגדול, בלי לתת לקוראים להחליט או לעובדות לדבר.

    ויש עוד ז'אנר נאלח, ששמעתי איזה עורך תל אביבי מתפאר שהוא המציא אותו - ז'אנר סימן השאלה. לדוגמה: "האם יוסי שריד יוצא מהארון?"

    התשובה היא כמובן לא, אבל יש כותרת, יש סנסציה, אין עבודה עיתונאית.

      9/12/07 11:52:

     

    צטט: ארז אשרוב 2007-12-09 11:43:05

    ובעיתונות, כמו שהרחיב דני דור בספרו, הקשר בין הכותרות לתכנים עשוי להיות מקרי בהחלט.

     

    לא קראתי את ספרו, אמנם, אבל העיקרון ידוע, למיצער.

      9/12/07 11:43:

    למפרט כתבה מה שכתבה. אפילו לא טרחתי לקרוא בזמנו, כי הצהוב הכתים לי את הידיים, ואני לא אוהב להיראות כמו מעשן.

    אבל הבעיה היא לא למפרט, אלא העובדה שהארץ ראו לנכון לפרסם חומר כזה, שאין בינו ובין עיתונות או שירות לציבור מאום.

    לעיתונות של היום יש מחלה חמורה, שנובעת בין השאר מהעובדה שמקצוענות והגינות הם שני מושגים זרים לרוב הלוקחים חלק בתדפיסים הדלים האלה: מבחינת הכתבים והעורכים, רע זה טוב. כלומר, לא משנה מה הנושא, אם הכתבה תוקפנית, היא כתובה טוב; זו עיתונות טובה. כך, הרבה פעמים מפרסמים חומר דיבתי טהור (רצוי נגד מתים או חסרי ישע חיים), ואם אין חומר של ממש, הכתב/עורך מרמזים ומכוונים את הקוראים להבין שמשהו לא בסדר אצל המרואיין.

    ואפילו אם זה באמת אדם שראוי לגינוי, הם לא יניחו לקורא/ת להבין את זה מהתשובות של המרואיין, אלא ידחפו את המסקנות שלהם לגרון העיניים הנעוצות, למרות שפיטום אווזים כבר לא חוקי. הכותרת תהיה מגונה, הכתב ישתמש הרבה במילה "לטענתו", שהמסר הסמוי בה הוא שהאיש משקר, וכן הלאה.

    בנוסף - וזה חשוב - יטרחו לקבל תגובה ממישהו שנוטר למרואיין. תגובות הן דבר ראוי, כמובן, אבל לרוב הם לא יטרחו לקבל תגובה ממישהו שמצדד במרואיין, ובכתבות כמו זו על רביקוביץ', בכלל לא יכניסו תגובה.

    בזמני היו מחכים עד לדדליין, שולחים שאלה למישהו שלא רוצים להכניס תגובה שלו, ואז מציינים "עד לסגירת הגיליון לא התקבלה תגובה". היום אפילו על מראית העין הזו לא טורחים.

    עוד דוגמה טובה להתנהלות מסוג זה - גם היא בעיתון הארץ - הייתה הכתבה הרצחנית על אמנון דנקנר. אלא ששם לא עשו בשכל ובחרו ביריב שלא העריכו נכונה, שבתגובות שלו עצמו איפס ואיין את כל המתקיפים אותו.

    השאלה רק אם רוב האנשים טרחו לקרוא את הכתבה, או שניזונו רק מהכותרות והלידים.

    ובעיתונות, כמו שהרחיב דני דור בספרו, הקשר בין הכותרות לתכנים עשוי להיות מקרי בהחלט.

     

      6/11/07 17:15:

     

    צטט: טקסטואלית 2007-11-06 16:11:44

    באמת חוצפה שאין כדוגמתה. מה שנקרא: החיה על המתה... ומה שיותר גרוע, שנמצאה לה במה.

    "החיה על המתה" - כמה מתאים, הביטוי הזה!

      6/11/07 16:11:
    באמת חוצפה שאין כדוגמתה. מה שנקרא: החיה על המתה... ומה שיותר גרוע, שנמצאה לה במה.
      21/10/07 18:32:

     

    צטט: אדר קפלן-מור 2007-10-21 11:37:33

    פשוט גועל נפש מרוכז, חדירה לפרטיות הגובלת בהמון חוסר טוב טעם וחוסר רייטינג!!!

    מה שמעניין זה שקבלתי פידבקים מא/נשים שהכתבה של למפרט ריגדה אותם. תמהתני - איך?

     

    *תודה גם לאסף

      21/10/07 18:31:

     

    צטט: sleepy strange 2007-10-21 10:58:27

     

    Quote: carmina 2007-10-20 19:00:50

    עטרה,  הארץ, ומוספו בעיקר, כבר צברו לעצמם מוניטין לא מבוטל בעסקי הצהוב. זאת לא פליטת דפוס, זאת מגמה מכוונת.

     

    זה עצוב מאוד. הארץ, ובעיקר מוסף הארץ היו על תקן חלקת אלוהים קטנה, שדה פרחים ופרדס, ועכשיו גם שם בנו חניון וקניון

     

     

    איזה דימוי יפה!

      21/10/07 11:37:
    פשוט גועל נפש מרוכז, חדירה לפרטיות הגובלת בהמון חוסר טוב טעם וחוסר רייטינג!!!
      21/10/07 10:58:

     

    Quote: carmina 2007-10-20 19:00:50

    עטרה,  הארץ, ומוספו בעיקר, כבר צברו לעצמם מוניטין לא מבוטל בעסקי הצהוב. זאת לא פליטת דפוס, זאת מגמה מכוונת.

     

    זה עצוב מאוד. הארץ, ובעיקר מוסף הארץ היו על תקן חלקת אלוהים קטנה, שדה פרחים ופרדס, ועכשיו גם

    שם בנו חניון וקניון

     

     

      21/10/07 05:26:

     

    צטט: עדנה ויסלר 2007-10-20 22:30:22

    לרגע תהיתי והתבלבלתי בעניין של הכיכוב.

    לא יודעת למה, זה נראה לי  אולי לא לעניין.

    כמו שאומרים 'נהניתי', או - 'נורא יפה' על שיר עצוב...

    כאילו חסר טאקט..

    אבל, בתגובה שלך לעטרה עזרת לי.

    תודה, עדנה.

    רייטינג למחאה פירושו שאני לא קול יחיד בעניין הזה.

      20/10/07 22:30:

    לרגע תהיתי והתבלבלתי בעניין של הכיכוב.

    לא יודעת למה, זה נראה לי  אולי לא לעניין.

    כמו שאומרים 'נהניתי', או - 'נורא יפה' על שיר עצוב...

    כאילו חסר טאקט..

    אבל, בתגובה שלך לעטרה עזרת לי.

      20/10/07 20:24:

    תודה לעטרה, גם על הכוכב (כוכב שהוא גם נגד החדירה הזו לפרטיותם של א/נשים רק כי הם ידועים, כי אפשר וכי משתלם "לנכס" אותם - עניין דוחה לכשעצמו שמבעבע גם הוא מהמאמר בהארץ).

    לצערי, צודקת Carmina - הצהבהבות הראשונה היא טעות, השניה חוסר תשומת לב, מהשלישית ומעלה - מגמה. בהארץ כבר אבדו את הספירה.  

      20/10/07 19:00:
    עטרה, don't hold your breath. הארץ, ומוספו בעיקר, כבר צברו לעצמם מוניטין לא מבוטל בעסקי הצהוב. זאת לא פליטת דפוס, זאת מגמה מכוונת.
      20/10/07 18:39:

    הארת את עיניי ואני מקווה שעוד עיניים רבות של קוראי המוסף. מעניין אם בהארץ ירימו את הכפפה ויגיבו בניסיון כלשהו להתנצל או לתקן את המעוות. *

      20/10/07 12:21:
    שוב תודה למגיבים. אגב, הפרט הלא נכון מתיאוריה של למפרט הינו מדגם מייצג משלל העיוותים שם. למשל - דליה לא ידעה שאביה מת? מאיפה המידע חסר השחר הזה? אמי הרימה גבה מאוד מאוד גבוה כשקראה את זה - ובניגוד ללמפרט, היא היתה שם בזמן אמיתי.
      20/10/07 12:14:

    בדיוק סנייק כתב לפני יומיים שהעיתונות פושטת רגל. צר לי על כבודה ועל משפחתה.

    בשבילי היא עדיין וגם תמיד תהיה אותה דליה רביקוביץ' נפלאה נהדרת ומוכשרת. 

      20/10/07 12:00:

    נתתי לך כוכב כי אני מסכימה איתך

    אבי דמות ידועה יוצא עם נשים אחרות אחרי שאמי נפטרה

    אנו בהחלט חוששים מה יהיה במותו האם הוא יהיה שייך למי? מה יכתבו ועוד?

    מבינה אותך וללבך

    רעות

      20/10/07 11:44:
    מגעיל, דוחה ומיותר. אבל מתאים מאד למגמה המצהיבה והולכת של "הארץ" בכלל ושל מוספו בפרט. במקרה הזה תוך שילוב אינטרסים עם זה של המחברת ליחצ"ן את ספרה, תוך רמיסת פרטיותה של רביקוביץ בדרך. אני לא נעמה מת"א שאת מצטטת את תגובתה, אך מסכימה אתה מאד וגם עם שאר המגיבים.
      20/10/07 11:20:
    אני חושבת שזה עניין חמור, יש גבול גם למאמצים שיווקיים. העיתון שבחר לתת במה לדברים הללו צריך לשאת גם באחריות. למה לנבור בחייה של משוררת שסבלה? תנו לה לנוח היכן שהיא בשלום. מקווה שיהיה צדק פואטי וכתבה כזו תגביר דווקא את ההתעניינות ביצירתה של דליה רביקוביץ' ויקנו יותר ספרים שלה.
      20/10/07 10:39:

    תודה למגיבים והמגיבות עד כאן ומכאן. אשמח לריבוי תגובות, כמובן.

    ושתהיה שבת טובה לכולנו.

    חנה

      20/10/07 10:32:

    הבעיה במקרים כאלו, שכם את תפורסם התנצלות הנזק כבר נעשה.

    להשיב אחורה לא ניתן.

     

    וקשה להאמין שמישהו בעיתון הארץ לא חשב על כך וההשלכות האפשריות.. אבל העיקר שזה יתפרסם על במתם.. ואח"כ נחשוב (חלילה זה היה יכול להביא רייטינג לעיתון אחר..)

    גם כשאני קראתי את הכתבה הרגשתי שאני מציצה דרך חור מנעול שממש לא התכוונתי ולא רציתי לחדור דרכו.
      20/10/07 09:59:

    תומכת בך. חסיון רפואי זה הדבר הראשון שרפא צריך להיות נאמן לו.

    הייתי שוללת לה את רשיון הפסיכולוגית מידית. מטופל מפורסם או לא חייב להרגיש שלא משנה מה, מה שקורה בינו ובין הרופא/מטפל נשאר ביניהם לנצח ! בחיים ובמוות. 

    פרופיל

    חנה בית הלחמי
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין