0
בשלהי שנות ה-50 עלה לארץ עם הוריו מרוסיה, והגיע לקבוץ שלנו עם קבוצת-ילדים מעליית-הנוער. אישה אחת התאהבה בו במבט ראשון. הוא דיבר בשפת-אימה, ואך טבעי היה שתאמץ אותו אל חיקה. כך הפך לוֹנקָה ל"אח המאומץ" של ילדיה. לימים התגייס לצה"ל, התחתן והביא לעולם ארבעה ילדים מקסימים. האם-המאמצת אהבה את לוֹנקָה ואת משפחתו אהבת-נפש. "אין כמו ילדים מאומצים!!!" נהגה להכריז.
אבל היה משהו בחיים של לוֹנקָה שהיא לא ממש הבינה, גם אני לא, ובחדרי-חדרים הרהרה בקול: "לאן הוא רץ? אחרי מי הוא רודף?" לוֹנקָה רץ. המחשבה שלו טסה. אין לו סבלנות להסביר מה הוא עושה. הוא פשוט עושה ועושה! הקירות בחדר-עבודתו עמוסים באותות-הצטיינות ותעודות-הוקרה, כמו אות-הנשיא-למתנדב על היותו יו"ר עמותת "אמיתי" למנהל-תקין וטוהר-מידות.
כשאני שואלת אותו לפשר התעודות הללו הוא מפטיר משהו ומסתלק מהחדר.
סיפור-חייו מתחיל בעיירה נידחת בברית-המועצות של פעם. עובר דרך נעורים בקיבוץ לוחמי-הגטאות אל קריירה מזהירה בצה"ל, ולמאבק בלתי-נילאה בשחיתות השלטונית.
מחר, יום ד' יוענק אות-מפעל-חיים ללונקה (אליעזר) גוטליב מטעם עמותת-אומ"ץ.
לרגל הענקת-האות התראיין לונקה ע"י מיכאל מירו אמש ברשת ב'.
ההקשבה לראיון הבהירה לי סוף סוף מהי תפיסת-העולם שמניעה אותו.
אם אמא שלי, שהפכה אותי ל"אחותו המאומצת", הייתה בין החיים ודאי הייתה מרגישה כמוני - זכות גדולה להיות מקורבת לאיש הנפלא הזה.
|