ביום שישי שעבר, יצא לי לעבור ליד הקן של הצופים ברמת גן.
המוני ילדים - בני נוער - התאספו יחד ל " פעולת שבת " .
אזושהי מדריכה העבירה כל מני פקודות ברמקול, שהלהיבו את המשתתפים והרעש היה מחריד.
מייד חלפה לי מחשבה בראש שיש לי מזל ענק שאני לא גרה שם (וכמובן, איך לא, מחשבות נוספות הקשורות לחינוך הקלוקל והירוד של הנוער בימינו...)
לאחר זמן מה, החליף את המדריכה עם הרמקול בחור, עם קול לא נעים במיוחד - והתחיל ללמד את הקבוצה שיר חדש.
זה היה בין נורא - למצחיק נורא - כי הוא ממש ממש זייף...
הילדים החלו לחזור אחריו על השורות, מנסים לשיר בצורה אחידה, הרעש גבר, היה נדמה כי כולם מנסים להתגבר על הקול של כולם.
סברתי לעצמי כי זו קבוצה של אנשים, שהשפיות רחוקה מהם קילומטרים רבים.
לפתע, הצטרפו אל ה " שירה " המוזרה הזו, מתופפים.
הרעש התעצם, עד שהיה נדמה כי כל כל בנייני העיר יפלו - בדיוק כפי שנפלה חומת יריחו.
התופים הכניסו את השרים לקצב מתואם ואחיד
ואז - קרה משהו באוויר.
כאילו שהרעש הפך להיות מסודר.
כל אחד צרח מלוא ריאותיו, המשמעות של המילים כבר לא היתה חשובה בכלל, השירה הפכה לאחידה, ברורה ומלאת רגש.
הסתכלתי עליהם. קבוצה של אנשים, שנדמה כי יישוב הדעת רחוק מהם מרחק רב, יושבת בתוך מגרש גדול - וצורחת!
פשוט צורחת.
ואז הבנתי. כל הלחץ של השבוע, כל הלחץ של החיים, יצאו והשתחררו בצורה מופלאה מהגרון שלהם.
כל אחד פשוט צעק הכי חזק שהוא היה יכול,
מבלי לשים לב בכלל למה שהוא אומר, מבלי להתייחס למה שחושב עליו זה שיושב לידו, את אף אחד כבר לא הטריד איך הוא לבוש או איך הוא נראה, כבר לא היה אכפת בכלל אם הוא מזייף או שר יפה.
ירדו כל המסכות, נעלמה כל העמדת הפנים החברתית, לא היו תחפושות - כי ההצגה התבטלה.
הם היו כל אחד לעצמו - אך כולם יחד
בתוך קבוצה הומוגנית מלאת רגש
ופשוט - שיחררו! שיחררו הכל!!!
וכמה שזה היה מדהים!
כל הטקס הזה ערך בערך חצי שעה.
חצי שעה בה הגיחוך שלי והביקורת, הפכו לקנאה ולגעגוע.
כל כך רציתי להיות חלק מהאנשים האלה, שפשוט צורחים, שמוציאים את כל הרעל הזה שיושב להם בפנים, את כל המחשבות המאופקות והנימוסים החברתיים וההתנהגות הנאותה והמסודרת.
כל כך רציתי גם - פשוט לצרוח על הכלום הזה שאני חשה מבפנים - הריק הזה שמכרסם בי כל פינה טובה.
הלכתי משם בשקט, נדהמת מהכח, מהעצמה שבשירה שלהם.
יודעת כי השבוע שלהם יהיה טוב כל כך - כי יש להם תמיד מקום לפרוק בו,
כי יש להם מקום לנוח.
|
