♥ מילדות לנעורים ♥ פרק שלישי בילי הגדול ושרגא הקטן ♥ שניהם הגיעו יחד, עם שנפתחה שנת הלימודים השישית. בשל ההבדל הניכר בחזותם הוצמד להם מייד הכינוי, "בילי הגדול ושרגא הקטן". בילי שהיה מבוגר מאיתנו בשנתיים לפחות, הצטיין בחשבון, אבל התקשה מאוד בקליטת העברית. באין אולפן וגם לא כסף לשלם למורה פרטי, ראו הפדגוגים הנאורים לנכון, לשתול את גדל המידות הזה בכיתה ו'. שיער בית שחיו המדובלל הביך כל בת שצפתה בו מ"ספסל המשוחררות" משיעורי הספורט. פלומת שפמו נותרה לפליטה מהגילוח וקולו, שכבר התחלף, רעם מקצה מגרש הכדורסל עד לחדר המורים.
אין דומים התלחששויות וצחקוקים נבוכים, על בנים מכיתות ז' ו-ח', לפגישה יומיומית עם נער מבוגר, בטווח קרוב עד כדי הרחת זיעתו והבל פיו. הגועל שאנו הבנות חשנו כלפיו, נבע ככל הנראה מהתעוררותן של תחושות בוסריות אשר טרם בגרנו להתעמת עימן...
ליבי ביקש את שרגא הקטן, אף שגבוהה הייתי ממנו בראש. ילד מתוק כזה מציירים בספרי ילדים, ומלהקי שחקנים היו ודאי בוחרים בו, ללא אודישן, לגלם את "הנסיך הקטן", בשל פניו התמות ושפעת תלתלי הדבש שעיטרו את ראשו. הצלקת שנמתחה לו מהזווית החיצונית של העין אל עצם הלחי והטלאים במכנסיו באזור הברכיים, עוררו את חמלתי ורק הוסיפו טעם לאהבתי לו.
רבקה פאני ואביבה, עם כל כמה שנטו להתערות בינינו כבר בשנה הקודמת, העדיפו להתרועע עם הבנים מכיתות ח' מתפוצתן. אף כי בילי השתייך לאותה תפוצה, לא נחשב בעיניהן וכל כך למה? אפשר להניח כי משום שהיה מוכר וזמין מדיי והאהבה הלוא זקוקה לקורט מסתורין ולמרחק מה, כדי לטפח חלומות, כמיהות ואנחות...
להוציא את "השלישייה הרומנית", כפי שכיננו אותן ללא רוע גם בפניהן, זוגות טרם התהוו בכיתה וכל הבילויים היו בחבורות. אז איך מארגנים פגישה אינטימית, עם האחד והיחיד...? צדיקים ואוהבים - מלאכתם נעשית בידי אחרים...
שמי הלך לפניי בשל כתב ידי הנאה וכישוריי בעיצוב פלקטים. אחראית הייתי על פינת קק"ל והקולאז' בו הוצגו בגאווה הדרים חובקים בתים קטנים עם גגות רעפים, מגדל מים גבוה וקופת קק"ל באמצע, הרשים כל מורה שנכנס לכיתה. מכאן שהצבעתי עם הראשונים, כאשר ביקש המורה לגיאוגרפיה ליצור זוגות למשימה משותפת – ציור של מפת מולדתנו האהובה.
גם לו העירוני משינה עמוקה, הייתי יודעת בבירור מיהו זה שעמו אני משתוקקת לבצע את המטלה, אך לא העזתי לפנות לשרגא ולהציע לו. משנרגעו הרוחות, התברר שאף אחד לא בחר בו והוא, שהעדיף משחקי כדור, הסתתר מאחורי גבה הרחב של "מרים האיטית" שישבה לפניו, בתקווה להישאר מיותר ופטור.
בהגיע יום ראשון הצגנו שנינו מפה מרשימה ביותר. אין להתפלא על כך, אם לוקחים בחשבון שאבא צייר אותה במקומנו. - כפי שנאמר קודם, "צדיקים ואוהבים – מלאכתם נעשית בידי אחרים"...
בשבת בבוקר, כמתוכנן, הגיע שרגא ברגל משכונת ברנדיס הרחוקה, [רק לארבע משפחות מבני כיתתי היה אז רכב פרטי], בטוח בליבו שאני אשרטט את המפה והוא רק יוסיף את שמו אל שלי. אבא קלט מייד את הסיבה לכל המחיקות החוזרות שלי ומאחר שאהב אתגרים אמנותיים, שחרר את שנינו ליהנות זו מחברתו של זה...
ריח צלי נפלא עם זירעוני קימל, הרווה את חלל הדירה הקטנה, כשעתיים לפני ארוחת הצהריים, ממנו לא נותר אלא מעט רוטב לטבול בו נתחי לחם מאוחר יותר. לפנות ערב, הגיעה אימו, כמתואם, אבל במקום לקחת את שרגא הביתה, העלתה הצעה מלבבת - ללכת לקולנוע הפתוח "גן זוהר". מה נפלא מלסיים יום גן-עדני שכזה, באולם נטול גג, עם שמיים זרועי כוכבים ממעל, במושבים סמוכים ומסעד משותף, כש"לגמרי במקרה", מרפקי מתחכך במרפקו ופלומת אַמת ידו מדגדגת את שלי... "השבת הגדולה" טענה אותי בתעוזה מספקת להעביר מסר ברור בכתב, כחול על גבי לבן...
אחרי הצלצול להפסקה, נשארתי בכיתה, לטמון בילקוטו את הפתק שהוכן מבעוד יום ויומיים ושלושה. לפתע הגיעה אחת מתורניות המטבח לקרוא לי, למלא את מקומה של הקודמת לי ברשימה, שחלתה. עמדה לה בפתח וחיכתה שאתלווה אליה והפתק בידי... בפינת הכוננית הסמוכה לדלת, בלט לעיניי האגרטל המכוער והמאובק שניצב כחפץ שאין בו חפץ. חלפתי על פני הכוננית בהתחככות, לבל תראה את ידי טומנת משהו אל תוכו ויצאתי בחופזה, מבלי שהספקתי להדביק לפתק נשיקה במקום בול.
עם שובי למחרת בבוקר, קיבלו את פניי, בנות כבנים, במחיאות כפיים, ובקריאות שהיה להן בהחלט על מה להסתמך: "אסתר אוהבת את שרגא!", "אסתר אוהבת את שרגא!"... הצלצול גאל אותי ממבוכה למשך שיעור אחד, בו קדחה במוחי רק שאלה אחת - לאן אשא פניי בהפסקה הקרובה...?!
כדי לדעת מה ארע אחר-כך, יהיה צורך להפנט אותי. כנראה שלא בכדי נחסם כאן הזיכרון. היה בחוויה טראומטית זו של חישוף פנים-פנימו של הלב, כדי להדחיק את ההשתלשלות. במובן מסוים היה זה אירוע מכונן, שכן אז התחלתי לכתוב את "המרובעים" שלי - שירי אהבה בני ארבע שורות חרוזות. במקביל החלו חושיי להתחדד ולזהות רגשות אמיתיים מאחורי חיוכים מזויפים וכוונות נסתרות בתחפושות של מעשים טובים...
מימין למחנך "שרגא הקטן", ואני... ? ♥ למה כולם רציניים כל כך במסיבת פורים? בגלל האיש המעונב בחליפה. אודותיו יסופר בפרק מיוחד בהמשך "הפואמה הפדגוגית". ♥ בעת ההיא, התפנתה אחת הדירות בקומת הקרקע ובאה משפחה חדשה, אחת מני רבות שעלו בגל העלייה הגדול מרומניה. שלושה דורות התמקמו בדירה הפצפונת ולידיה בת השש-עשרה, חושנית כבריג'יט ברדו בעלומיה, ייצגה לבדה את הדור השלישי. בחורים זרים החלו להופיע בחצר וחזון נפרץ היה לראותה שעונה אל הקיר בין שתי זרועות שעירות הסוגרות עליה משני עבריה.
נסתרות דרכי האל, האהבה והידידות. משהו מעורב היה במשיכה שלי לנערה הזו. בדרך עלומה נרמזתי שהיא לא תלעג לי ותבין אותי יותר מחברתי מרי, שאף כי עמדה לצידי בפרשת הפתק, הבנתה בענייני הלב מוגבלת הייתה. נראה שגם לידיה חשה מעט חריגה ובודדה, אם בשל קשיי השפה ואם בגלל הרחש שעיבּה את האוויר במרפסות השכנים, כל אימת שזרועות מתחלפות סגרו עליה ליד הקיר...
שיחת אקראי בחדר המדרגות, הובילה לשיחה מתואמת וממנה לנוספות וכך הייתי לידידתה של הנערה שכל אבריה תאווה לעיני השכנים ולתועבה בעיני השכנות. כשהכול כינו אותה "לידיה הזונה", ראיתי אני אל תוך ליבה...
בבוא הקיץ הזמינה אותי להיכנס להול הקטן, כדי לתת לי בגד ים יפהפה שקנתה בעונה הקודמת, רק משום שלא הכיל עוד את איבריה שגאו מתוכו. בגד הים של לידיה מהשנה הקודמת, הכיל אותי יפה-יפה בשנה ההיא וסלל נתיבות לחלומות של מתבגרת, שאחד מהם, עליו כבר נרמז, הסב לאבא בהלה גדולה... ♥ ♥ ♥ |
