עננה כבדה, תחושת ערפל שכזאת שאיתה גם מגיע המחנק. הכל סוגר עלי, מין תחושת חנק מטעה שכזאת. אבל לא באמת, אני עוצמת חזק את העיניים ופוקחת אותן שוב, רק כדי לחזור לרגע למציאות, להתפכח. להבין. לשים לב לאוויר האינסופי אשר עוטף אותי שמזכיר לי שעכשיו צריך להתמודד. הבלבול והספק מטעים אותי, כבר לא ברור בדיוק מה לחשוב ועל מה לחשוב, רעידת אדמה רגשית.

לא להיט.

רק חיפשתי את הנורמה, אבל כנראה אני חריגה. אולי זה לא בשבילי מה שבשביל כולם. יש בזה טיפת נחמה אבל הפעם לא. הפעם רק בא לי לצעוק, לקחת מגפון ולשחרר את כל העכבות. לכתוב על שלט חוצות, כדי שכולם יראו. לשחרר את

כל המועקות שיושבות על הלב.

אולי זה יעזור.

אולי יגיע מישהו שיוכל להסביר לי בבירור למה. כי קצת התייאשתי, אני לא מנסה יותר להבין. העיניים פקוחות והמוח

מעבד את הנתונים, משווה כל הזמן ומנסה לפתור את הבלתי נפתר. עוד רגע אחד וזהו. אני מוותרת.

אבל אני לא מוותרת.

למרות תחושת הפספוס הצורבת במעלה הגרון, כל פעם מחדש. המחשבה על כך שיגיע משהו חדש ומרגש, מעלה חיוך

מתוק. אולי הפעם, המחשבה מתרוצצת והספק מציץ לו מעבר לפינה.

אין ספק.

בא לי שתעלם העננה, תפציע השמש ותגיע קשת צבעונית ומלאה. אור רך ונעים יפלס את דרכו וילטף את פניי.

הלוואי..