כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

    2 תגובות   יום רביעי, 13/10/10, 23:13

    במאפייה הגדולה ביותר בירושלים, עובד איש. הוא לא אופה ולא אורז את הלחם או מעביר ארגזים. הוא הממונה על משאבי אנוש, תפקיד מצוץ מהתחת שאיכשהו מסבך אותו במסע אל מחוץ לישראל ולתוך עצמו.

    זה מתחיל בכתבה מביכה בעיתון. מתברר שאישה שנהרגה בפיגוע התאבדות (השנה היא 2002, כשרוב הצרות של אהוד אולמרט כללו תיאום עם זק"א), רשומה כעובדת במאפייה. עם זאת, איש מהמאפייה לא בא לחדר המתים, לא ארגן לה לוויה, לא פצה את המשפחה, לא כלום. הסיבה לכך היא שאותה אישה, עובדת זרה בשם יוליה, פוטרה חודש לפני כן, אולם מסיבות כאלו ואחרות, המשיכה לקבל משכורת ככל העובדים. הממונה על משאבי אנוש הופך לממונה על יחסי ציבור, כאשר בעלת המאפייה, האלמנה (גילה אלמגור), שולחת אותו להתעמת עם הכתב (גורי אלפי) שמסקר את הארוע באופן מביך עבורה. בהתחלה, מספיק לשלוח לעיתון תגובה המשתתפת בצער ומתנערת מאשמה. לאחר מכן, מחליטה האלמנה שצריך גם לקבור את יוליה, לעשות לה טקס יפה. עוד לפני שמספיקים לסמן חלקת קבר, מגיעה החלטה קיצונית עוד יותר. יוליה תוחזר למולדתה, להיקבר בנוכחות המשפחה, בתוספת פיצוי כספי ושקית לחמניות מקמח מלא.

    כך מוצא עצמו הממונה על משאבי אנוש (מרק איווניר) מלווה ארון של אישה שאינו מכיר, למדינה שאינו מכיר, בחברת עיתונאי שהוא מכיר יותר ממה שרצה והצטרף לנסיעה בכדי לעשות כתבת המשך. הוא בלחץ של זמן, צריך לחזור לארץ לטיול השנתי של הבת, מה שאולי יציל את הקשר המשפחתי לאור הגירושין הטריים. לרוע מזלו, הממונה על משאבי אנוש נחת במדינה שחיה בזמן אחר. אם חורף בירושלים הוא גשם ומעילים, שם זה שלג וכובעי פרווה. אם בירושלים, לכל אדם יש תפקיד מוגדר, שם כל אחד מחליט שהוא החוק וכל עניין הדורש טיפול צריך לעבור דרכו. אם בירושלים, יש פיגועים ורזי ברקאי ברדיו, שם יש רק שירים ישנים בשפה לא מובנת. הקונסולית החביבה (רוזינה קמבוס) מנסה לעזור ככל הניתן, אך בסופו של דבר, הופכת קבורה פשוטה יחסית למסע בנופים מושלגים, בחברת בנה הסורר של יוליה, שאינו סומך על האנשים שהביאו את אמו בתוך ארון.

    הדבר הבולט ביותר בסרט, הוא העדר השמות. הדמות היחידה שמוזכרת בשמה ולא בתואר, היא יוליה, שלהוציא תמונות וסרטון ישן, כלל לא מופיעה על המסך. היא מיוצגת בידי ארון קבורה פשוט שנוכח כמעט בכל סצנה ומשפיע באופן פסיבי על חייהן של הדמויות האחרות. אפילו שמה של המדינה ממנה הגיעה יוליה לא מוזכר. בספר (של א.ב. יהושע) עליו התסריט מבוסס, זו אחת ממדינות חבר העמים, אולם בעיבוד הקולנועי, המדינה היא בברור רומניה. אמנם ניסו לטשטש את זהותה המוחלטת (מה שטוב, בהתחשב באור השלילי בו היא מוצגת), אבל דגלים שמבליחים פה ושם וצעיף של קבוצת הכדורגל סטיאווה בוקרשט, לא משאירים מקום לספק. אני מניח גם שאם הייתי דובר רומנית, הייתי עולה על זה עוד יותר בקלות, מאחר וחלק מהדמויות מדברות בעיקר בשפה זו. חלק גדול מהדיאלוגים, אגב, מתנהלים באנגלית. אני מקווה בשביל יוצרי הסרט שלא יחזור מקרה "ביקור התזמורת" ויחליטו שיש בסרט יותר מדי אנגלית בשביל להתחרות על אוסקר בשפה זרה.

    על יצירת הסרט אחראים שני שמות נכבדים: הבמאי ערן ריקליס והתסריטאי נח סטולמן. כל אחד מהם הוכיח את יכולתו ביצירה קולנועית בשנים האחרונות, אבל זו הפעם הראשונה שהם משתפים פעולה. התוצאה הבלתי נמנעת היא שאחד מהם יהיה יותר דומיננטי ויגרום לשני להתגמש לפי סגנונו. במקרה הזה, הייתי מעדיף שריקליס יתגמש לפי סטולמן. מדובר בתסריטאי שהראה יכולת להפוך נופים ישראלים לעולם ומלואו. הוא הפך את ירושלים לעיר פשע ב"מישהו לרוץ איתו" ואת רמת הגולן למערב הפרוע ב"תמרות עשן". כל כך מתבקש שיקח את רומניה וילוש את הנסיעה דרכה לסדרה של מפגשים עם אנשים מעניינים ותרבות זרה. לצערי, מתברר שערן ריקליס הוא הבוס הגדול. ריקליס הוא אחד הבמאים היחידים בארץ שלא מפחדים לצלם בסגנון הוליוודי. הוא מעדיף צילומי נוף ואקספוזיציה ארוכה על פני התחלה מהאמצע (דבר שסטולמן דווקא מצטיין בו) וגם נוטה לגוון את צורות הצילום של סרטיו, בלי להתקבע על סגנון מסוים. זה טוב בהרבה מקרים וגם בשליחותו של הממונה על משאבי אנוש, קיים שילוב בין צילום יפה של השוויצרי ריינר קלאוזמן והיכולת של ריקליס לחשוב מחוץ לקופסה. בחלק מהסצנות, השחקנים עומדים עם הגב למצלמה בזמן שהם מדברים, דבר שכנראה אף במאי ישראלי אחר לא מעז לעשות.

    אז למה לצערי? כי ערן ריקליס הוא במאי הוליוודי גם בגישה שלו לסיפור. הוא מחפש מכסה מסוימת של דמויות שימלאו את המסך ומתזמן את העריכה כך שכל X סצנות, יהיה קטע דרמתי מרגש. לא קראתי את התסריט המקורי, או את הספר של א.ב. יהושע, אבל מצפיה בעבודות קודמות של נח סטולמן, אני מנחש שהתסריט המקורי היה הרבה פחות תבניתי והקדיש יותר זמן לפיתוח הדמויות. במצב בו הסרט הגיע לקולנוע, הוא מהנה, מעניין, לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל גם מלאכותי ונטול דמויות אמינות. הבן של יוליה מוצלח יחסית, אבל אף דמות, כולל זו שהסרט נקרא על שמה, לא עוברת תהליך חלק של שינוי. אצל כולם, הקפיצות ממצב רגשי אחד לשני, חדות מדי ולא אמינות לעלילה שנמתחת בסך הכל על פני פחות משבוע. הדמות של הכתב לא תורמת כלום כשהיא על המסך. רוב ההשפעה שלו על העלילה היא לפני שהסרט בכלל מתחיל, בזכות הכתבה שעשה. יש סצנה אחת בה הוא משמעותי, אבל חוץ מזה, הוא בעיקר הפוגה קומית לא מצחיקה. הקונסולית בעיקר מסבירה דברים ומתעצבנת על ההתנהלות הצברית של הממונה, אבל התפקיד שלה קטן ונדמה שהיו מסתדרים אותו הדבר גם בלעדיה.

    הבעיה העיקרית היא בממונה על משאבי אנוש. כל הסרט אמור לסמל שינוי עמוק שהוא עובר, מאדם שחי בשאריות של חיים מאושרים שהיו לו פעם, למישהו שלם יותר ואכפתי יותר כלפי הזולת. השינוי קורה, אבל התהליך לא קיים. נדמה שהוא משנה את עורו בלי קשר לסביבה או למעשיו ופשוט מגיב כאדם שונה בכל סיטואציה. אני לא יכול להתלונן למרק איווניר על משחק לא אמין. הוא השחקן היחיד שלא נראה כאילו הוא מקריא שורות מהספר, אלא ממש טורח להבין את הדמות ולחיות אותה. התלונה היא לתסריט לא שלם שמנסה לעבור מנקודה א' לנקודה ג' מבלי לעבור ב-ב'. ריקליס מבזבז יותר מדי זמן, במיוחד בתחילת הסרט, ביצירת סרטון הסברה לתייר. הממונה על משאבי אנוש עומד לא פעם לבחון את נופי ירושלים וברדיו מדברים על פיגוע מהבוקר גם בשלוש בלילה. כשהוא מזפזפ בין הערוצים בטלוויזיה, הוא עובר על פני ארבעה ערוצים דוברי עברית ברצף. הוא לא חי במדינת ישראל, הוא חי בתשדיר של משרד ההסברה והתפוצות. הסרט הקודם בו הייתה לי תחושה כזו הוא "עץ לימון", גם הוא של ריקליס, עוד סרט שמדבר יותר על ישראל מאשר אל ישראלים.

    אין לי שום דבר נגד במאים ישראלים שמנסים ליצור סרט לפי סטנדרטים הוליוודיים. הבעיה היא שמכל הבמאים בהוליווד, ערן ריקליס מזכיר לי פה את רון הווארד הלא חביב עלי. הוא עושה קולנוע בדיוק לפי החוקים ולא חורג מהנוסחה המוכרת והידועה. לפעמים, שליחותו של הממונה על משאבי אנוש מזכיר את "הכל מואר" ולרגעים את "מבצע סבתא", אבל רוב הזמן, הוא מזכיר איזה סרט חסר שם שנדמה שראיתי כבר המון פעמים. זה סרט טוב, אפילו מומלץ למי שלא מחפש יצירת מופת שתפתח לו את הראש למימדים חדשים. זה לא יותר מזה ומשילוב בין תסריטאי יצירתי כמו נח סטולמן ובמאי מקצוען כמו ערן ריקליס, הייתי מצפה לפחות צילומי נוף ויותר עומק.

     

    מחוץ לביקורת

    לא התייחסתי עד עכשיו לתוצאות המפתיעות של פרסי אופיר השנה. יש לכך שתי סיבות. אחת היא שרציתי לראות את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" לפני שאני מביע דעה על הבחירה בו. השניה היא כעס על האקדמיה הישראלית שנחשפת לכל כך הרבה יחסי ציבור ותככים ומחוות כבוד המתנהלים סביב הטקס, אבל שומרת הכל הרחק מעיני הציבור. הפעמים היחידות בהן שומעים משהו על יחסי הכוחות בתעשיה, הן כשמתחילים ללכלך זה על זה ולהאשים יוצר בהיותו מסחרי מדי, פוליטי מדי, או מה שלא יהיה מדי. מספיק לקרוא פתיל אחד של תגובות על פרסי אופיר בבלוג של יאיר רוה, סינמסקופ, בכדי להבין כמה דם רע זורם בעורקי תעשיית הקולנוע הישראלית. אני משוכנע שאם היו משתפים גם בצדדים החיוביים, לשמוע רחש של אהדה כלפי שחקן או במאי כלשהו, היה הרבה יותר קל להבין איך "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" גרף את הפרס הגדול ולא רק איך פייבוריט ברור כמו "הדקדוק הפנימי" יוצא מהטקס בידיים ריקות כי מתברר שיש באקדמיה הרבה אנטי כלפיו.

    הטעם האישי שלי לא רלוונטי כשזה מגיע לבחירות של גוף שאני לא חלק ממנו. כשראיתי את "הדקדוק הפנימי", חשבתי שהנה הסרט שיכול להביא לישראל את האוסקר. כשראיתי את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", חשבתי שמקסיקו הרגע הפכה לפייבוריטית עם "ביוטיפול" (למרות שמאז הזכיה של "פרידות" היפני, אני תוהה עד כמה האיכות קובעת). אם הייתי חבר באקדמיה הישראלית, הייתי כנראה מצביע לדקדוק הפנימי. "כנראה" כי לא ראיתי את כל המועמדים, מכיוון שהמועמדים לפרסי אופיר נקבעים לפי שנת הפקתם ולא לפי תאריך היציאה שלהם לאקרנים. פרט בסיסי שגרם לי לצאת לא פעם במונולוג חוצב להבות על הריחוק של האקדמיה מהצופים והסלידה שלה כלפי סרטים שלא תוכל לתת להם חותם איכות בלעדי לפני יציאתם.

    בכל אופן, אני לא מסכים עם הבחירה של האקדמיה הישראלית. זה לא אומר שכשיוכרזו המועמדים לאוסקר לסרט בשפה זרה, לא אקווה ש"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ימצא ביניהם ושכאשר יוכרז הזוכה, לא ארצה לשמוע את המילה "ישראל" נאמרת סוף סוף.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/10/10 20:41:
      "כשראיתי את "הדקדוק הפנימי", חשבתי שהנה הסרט שיכול להביא לישראל את האוסקר. כשראיתי את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", חשבתי שמקסיקו הרגע הפכה לפייבוריטית עם "ביוטיפול" (למרות שמאז הזכיה של "פרידות" היפני, אני תוהה עד כמה האיכות קובעת)."

      קודם כל אני אגיד שלא ממש מזיז לי מי זוכה בקטגורית הסרט בשפה זרה באוסקר, קטגוריה שולית שלרוב האמריקאים בכלל לא אכפת ממנה.
      אני גם חושב שכל ההתעניינות וה"התסכלות לגבוה" שיש פה בארץ בנוגע לקטגוריה הזו גורעת מטקס פרסי אופיר.
      העובדה שבכל תחילת טקס פרסי אופיר מזכירים את העובדה הזו שמי שזוכה "ייצג את ישראל באוסקר" כאילו זה זה הפרס האמיתי והטקס הזה הוא לא באמת השיא של הקולנוע הישראלי.


      זה דבר ראשון, דבר שני, אני דווקא לא מסכים איתך בנוגע לזה של"דקדוק" יש יותר סיכויים מל"ממומנה".
      עם הקטגוריה הזו הוכיחה לנו משהו זה שהאמריקאים אף פעם לא הולכים על הסרט הגדול, אלא תמיד על הסרט שמזכיר להם הכי הרבה סרט הוליוודי.
      והם אף פעם לא הולכים על סרט שגורם להם לחשוב, להפך. עם סרט גורם להם לחשוב הם לא אוהבים את זה. הם תמיד הולכים על הסרט שהכי מרגש אותם.

      בגלל כל הגורמים האלה, דווקא אני מאמין ש"המומנה" הוא הסרט הישראלי בעל הסיכויים הגדולים ביותר לזכות באוסקר מזה שנים.

      האקדמיה האמריקאית אף פעם לא בוחרת
        15/10/10 20:33:
      מסכים, למרות שריקליס הוא במאי טוב בהרבה מהאוורד..

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין