תגובת הבטן:הצהרת נאמנות? על הצהרת נאמנות למדינה, ולא משנה באיזה ניסוח, נסכים לדבר רק לאחר שכל אזרח ומתאזרח בישׂראל יקבל הצהרת רשמית, חתומה ומבויילת כחוק, על נאמנות המדינה כלפיו (או כלפיה, אבל ביחוד כלפינו אנו), ברוח הצהרת העצמאות ובהתאם להוראות המנהל התקין. להצהרה זו יהיה תוקף חוקי אישי מחייב כלפי כל עובד מדינה. בכל מקרה שבו נקבל (תקבלנה, יקבלו) מעובד מדינה שירות שאיננו עולה בקנה אחד עם עקרונות הצהרת העצמאות או כללי המנהל התקין, יענש (תענש) אותו עובד/ת ציבור ואילו אנו (אתן, הם) נקבל (יקבלו, תקבלי) פיצוי הולם.
התגובה המתפלפלת:
יותר מדי תמיהות מעלה הצהרת הנאמנות המוצעת. העובדה שהיא איננה נדרשת מיהודים, למשל, מעידה על הנחת היסוד הבאה: יהודים, באשר הם, נאמנים מלכתחילה לעקרון המדינה היהודית הדמוקרטית.
האמנם? אם כך, מדוע לא הורשה פרופסור נועם חומסקי להיכנס ארצה? אם כך, האם בעיני הממשלה חסידי סאטמר ונטורי קרתא למיניהם נאמנים למפרע לעקרון המדינה היהודית הדמוקרטית? גם כאשר הם נפגשים עם אחמדינג'ד? האם, על פי עקרון זה, אין לשחרר מכל הליך פלילי את ענת קם, שגנבה מסמכים צבאיים מסווגים, שהרי אין ספק כי לא התכוונה לבגוד, באשר היא יהודיה ועל כן נאמנה לעקרון המדינה היהודית הדמוקרטית? ומה אם נסארללה יתגייר?
ומצד שני, האם די יהיה בכך שעובד זר פיליפיני, למשל, יצהיר על נאמנותו למדינת ישׂראל היהודית והדמוקרטית כדי שיוסר מעליו פחד גירוש?
התגובה הציונית ההולמת:
ציונים לא מתספקים בביקורת. בשביל זה יש שׂמאל קיצוני וימין לאומני. ציונים מציעים מה לעשׂות. ובכן: כל מתאזרח בישראל – כל מתאזרח, ללא הבדל דת, מין, גזע, מצב כלכלי וקשרים עם ראשי המשק - יידרש לעבור בחינה בעברית (כן, גם ערבית היא שפה רשמית בישׂראל, אבל עברית היא שפת הרוב) ובתולדות עם ישׂראל וארץ-ישׂראל (כן, כולל התקופות בהן היה בארץ ישוב יהודי זעיר בלבד), כמקובל במדינות רבות. לאחר מכן ידרש (תדרש) כל מתאזרח/ת להקדיש פרק זמן לשירות לאומי, לתועלת כלל החברה בישׂראל. פרק הזמן יקבע בהתאם לגילה ולמצבו המשפחתי של כל מתאזרח ומתאזרחת. יש הצהרות שאין כמעשׂים כדי להביע אותן.
האמת, אם כבר עלה עניין השרות הלאומי, לא מיותר לומר שוב שיפה שעה אחת קודם, ולא רק למתאזרחים אלא לכל מי שלא משרת בצה"ל, ולא משנה מאיזו סיבה. אבל זה, באמת, רק ככה כי הנושׂא כבר באוויר.
ד"ר אורי אמיתי וירון בן עמי, אוקטובר 2010 |