בשיאם של קרבות מלחמת לבנון השנייה פורסם ב-ynet מאמר דעה של ברוך קימרלינג, מהסוציולוגים החשובים שידעה ישראל, בשם "קריסת האידיאולוגיות". זה היה טורו האחרון בטרם נפטר כשנה לאחר מכן, ואולי משום כך לדבריו יש משמעות נוספת. בטור קצר זה חזה קימרלינג כי מלחמת לבנון השנייה בין ישראל לחזבאללה תסתיים ללא הכרעה, וההתשה שהיא תביא על שני הצדדים, כמו גם ההרס החומרי והמוראלי שיגרם לישראל, יביאו לקריסת המערכת המפלגתית כולה ולכך שהמושגים "ימין", "שמאל" ואף "מרכז" יאבדו ממשמעותם. תוך התייחסות לשיקומן החומרי והמוסרי של גרמניה ויפן לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא ציין כי התנאי לשיקומה המוסרי והחומרי של ישראל יהיה פיתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני-סורי תוך תהליך מהיר של דה-מיליטריזציה.

"מי יקים אפוא הפעם את אוהל המחאה הראשון מול משרד ראש הממשלה, אליו ינהרו רבבות?", הוא שאל.

קימרלינג היה אולי אופטימי מידי.

מה קרה מאז?

חזבאללה רק התחזק מבחינה צבאית ופוליטית בתוך לבנון, הברית בינו לבין איראן וסוריה רק הודקה, בעיקר על רקע חולשתו הפנימית והחיצונית של משטר האייתולות האיראני. חזבאללה שולט בלבנון עד כדי כך שלא בטוח שדרושה לו הפיכה אלימה כדי להשתלט עליה סופית. רק הפחד, החולשה והאדישות מצד שאר הקבוצות האתניות והדתיות, כמו גם הזיכרונות הרעים ממלחמת האזרחים בשנות ה-80, מספיקים כדי לאפשר לחזבאללה לפעול בחופשיות ולקבוע את סדר יומה הפנימי והחיצוני של לבנון. ביקורו המתוקשר של נשיא איראן בלבנון מאשר במידה רבה את החשש שלבנון כבר סופחה לאיראן מרצון.

לא רק לבנון עומדת בפני הסכנה של שינוי משטרי זוחל. גם בישראל אפשר לדבר על הפיכה מרצון ועל שינוי יסודות המשטר. מורת רוחה של קואליציית ביבי-ליברמן-ישי מהצעת החוק של 'קדימה' לעגן את ערכי מגילת העצמאות כחוק יסוד הוא רק תזכורת נוספת - בנוסף לחוק הנאמנות ושאר החוקים הגזעניים שעומדים בקנה - לכך שהממשל הנוכחי של ישראל חותר תחת הדמוקרטיה הישראלית ומכונן בפועל משטר חדש.

קימרלינג צדק בחלק מדבריו. המערכת המפלגתית של מלחמת לבנון עדיין שורדת (בקושי), אך המושגים "שמאל" ו"ימין" אכן איבדו כמעט לחלוטין ממשמעותם. נכון להיום, בישראל הולך ומתגבש מאבק בין שתי מחנות: המחנה הדמוקרטי והמחנה האנטי-דמוקרטי, אין עוד משמעות רבה לשמאל או לימין. ישראל נמצאת במשבר מוסרי, ערכי ומוראלי אך ההרס החומרי שהוא צפה טרם הגיע. מלחמת לבנון לא הולידה תהליכים רחבים של דה-מיליטריזציה וגם לא מחאה של ממש. ההפך הוא הנכון: התבוסה המוראלית והצבאית במלחמת לבנון הולידה הקצנה נוספת של החברה הישראלית, הקצנה שבאה לידי ביטוי בברוטאליות הצבאית של 'עופרת יצוקה' וברדיפה הפוליטית של ארגונים אזרחיים ושל האקדמיה. תנועת המחאה היחידה שמלחמת לבנון הולידה באופן עקיף היא תנועת "אם תרצו" שמייצגת היום בצורה הנאמנה ביותר את הסנטימנט הלאומני גזעני ואת היעלמותו הכמעט מוחלטת של השיח הדמוקרטי בישראל.

גם בלבנון וגם בישראל קיימות קבוצות ליברליות, הומניסטיות ודמוקרטיות, אך הן חלשות מידי אל מול הפונדמנטליזם הדתי והלאומני המתרחש לנגד עיניהן. מצב זה עשוי כמובן להשתנות אבל בדרך הוא גם עלול להוליד עימות צבאי נוסף שגם עבור חזבאללה וגם עבור ישראל ישרת את המטרה של איחוד השורות הפנימיות אל מול אויב חיצוני. השאלה היא האם ההרס ההדדי שנגרם במלחמת לבנון לשני הצדדים הספיק כדי לייצר הרתעה ממלחמות מיותרות או שמא דרוש סבב אלים נוסף כדי להקים את "אוהל המחאה שאליו ינהרו רבבות".