איך ז'ראר דפארדייה משמין מסרט לסרט ובכל זאת נשאר סקסי ■ איך לחפוף את הראש במיונז ■ מה סוד קסמו של הקולנוע הצרפתי ■ דבר לעצים ולחתולים ■ לים
מיקי (בארוחה אצל ההורים): תגידי לי, בסרטים האלה שאת הולכת אליהם - את יושבת בקולנוע לבד?
אני: למה? אני הולכת עם חברה.
מיקי: אה, אז כאילו, אתן רק שתיכן בקולנוע?
אני: למה? יש הרבה אוהדים לקולנוע האירופי.
מיקי: לא, כי אני אישית לא מכיר אפחד שרואה את הסרטים האלה.
אני: יותר מזה, גם האמריקאים חביביך בסוף רואים אותם, בדיליי של שלוש-ארבע שנים. אחרי שהם כובשים את אירופה וזוכים בפרסים - דקל הזהב, דוב הזהב, גיזת הזהב, חזיר-בר הזהב - לאמריקאים יורד סופסוף האסימון והם מפיקים גרסאות משלהם, באנגלית, של הסרטים האלה. כי כמובן הקהל מעוכב–ההתפתחות באמריקה לא יכול לקרוא כתוביות תרגום ולעכל שחקנים זרים.
מיקי: אבל מה זה מעניין לראות סרט שלם על בחור מפגר בכפר נידח?
אני: אתה צודק, הרבה יותר מעניין לראות סרט (התחלה) על חלום בתוך חלום בתוך חלום, לא ברור של מי, עם 200 חורי עלילה (לטענת אורנה חברתי), שלא ברור אם אלה באמת חורי עלילה או סתם חלום שלא נחלם היטב, מדע בדיוני מהתחת - ובכל מקרה הרלוונטיות של כל הנ"ל לחיינו אפסית. העיקר שיש פיצוצים, מכוניות עולות באש, אנשים מתפגרים בהמוניהם (אבל היי, לא להתעצבן, זה לא ממש, זה בחלום!), ובסוף אתה הולך הביתה ונכנס על כורחך ללילה מלא סיוטים.
מיקי: את לא מבינה כלום. את האלמנט החמישי, ראית?
אני: אתה מתכוון היסוד החמישי - כי כך היה צריך לתרגם את שם הסרט, ולא האלמנט, כמו רכיב ממערכון מוטורי של הגשש - סרטו של לוק בסון, הבמאי הצרפתי הנודע?
מיקי: חחחח - אמא - תגידי לי, זו את שאמרת שרק גבר חירש יוכל לסבול את מיא?
אמי (מהנהנת)
אני: אתה רואה? כל הסרטים הטובים הם אירופאיים במקור. אבל אני אהבתי יותר את הכחול הגדול שלו.
אחה"צ בכפר עם מרגריט, הסרט החדש של ז'ראר דפארדייה הוא כמו אגדה למבוגרים. שעה ועשרים דקות של בריחה מהשיט ומהעצבים של היומיום המבאס. קודם כל הדמות של דפארדייה פשוט הורגת. זה לא ייאמן כמה השחקן הזה משמין מסרט לסרט בלי חשבון - ועדיין נחשב לסקסי! עם סצינות מיטה! טוב, לא חושפניות במיוחד, אבל, בכל זאת... הוא משחק את שוטה-הכפר, שמפגש עם זקנה חביבה בת 95 משנה את חייו. היא עורכת לו היכרות עם עולם הספר - וזה כידוע עולם ומלואו. והרבה יותר שווה מהעולם האמיתי. יש שם למשל תיאור של החולדות שמציפות את העיר אוראן שבאלג'יר, מתוך הדבר של אלבר קאמי, כפי שז'רמן-דפארדייה מדמיין את התיאור המזוויע - וזה ממש לא נראה כמו החולדות החביבות בסרט רטטוי! בכלל, אני היחידה שחושבת שרטטוי היה בערך הסרט הכי מעצבן בעולם?
 קיצר, הם עוברים יחד על כמה מנכסי צאן ברזל של הספרות הצרפתית, ובד בבד קורים גם אירועי מפתח בחיי הכפר הקטן. כל מיני דברים שקשורים כמובן ליחסי גברים-נשים, ליחסים של ז'רמן עם אמו הנוראית - וכאן בא הציטוט הרלוונטי והנפלא של רומאן גארי מספרו האוטוביוגרפי הבטחה עם שחר: "גבר תמיד חוזר לייבב על קבר אמו כמו כלב מוכה". הם מדברים על כך שגבר - ולמעשה כל אדם - שהיתה לו ילדות טובה, תמיד יחפש אותה אהבה ללא תנאי, קבלה מושלמת, שזכה לה מאמו, אצל בת/בן הזוג שלו, ולא ימצא, כי אין דבר כזה. על אחת כמה וכמה מי שלא היתה לו ילדות טובה. הוא עורג ומשתוקק למשהו שאפילו אינו יודע מהו. ולמה כתבתי אגדה למבוגרים? כי גילויי האנושיות בסרט הזה נדירים בימינו ואולי באמת אופייניים למקומות ישוב קטנים וחמולתיים, שעדיין אנשים ערבים בהם זה לזה ולא לערים גדולות ומנוכרות - אבל בעצם, הרי דווקא במקומות ישוב כאלה נחשפות לאחרונה שערוריות של התעללות ופגיעה בחלשים במשך שנים, שאנשים ידעו והסתירו, בגלל נאמנויות שבטיות וחוסר רצון לפגוע בבני משפחה, גם רחוקים, כך שלפעמים דווקא במקומות הקטנים נשמרים הסודות האפלים ביותר.
והכי נגעו ללבי כמובן הקטעים שבהם ז'רמן מדבר בתשומת לב וברצינות גמורה אל החתול שלו. וזה לא שז'רמן הוא איש בודד, כן? גלמוד וערירי - יש לו חברה אוהבת ומקסימה. ובכל זאת, ברגעי הכנות, הוא מדבר לחתול. וזה הזכיר לי את מישל וולבק, הסופר המייסר הצרפתי שאני עושה עליו דוקטורט-זוטא עכשיו, ושלקרוא אותו זה כמו לשכב מרצון על מיטת מסמרים ולהתהלך על גחלים לוחשות - בחרו בעצמכם את הדימוי חביב עליכם. בכל מקרה, לא בו עוסק פוסט חיובי זה, כי הוא שחור משחור, ויש לו מסקנות רעות מאוד על טבע האדם. אבל כשהוא מתאר אהבה, בפעמים הנדירות שהוא עושה זאת, היא מופנית לכלב, ליצור טוב הלב והנאמן שכל כך קל לספקו ולגרום לו אושר.
מזל שיש לי חתולים, כי בזכותם אני שומרת לפעמים על הקשר עם העולם החיצון. זאת אומרת בזכות הבית שימוש שלהם, שאני מרפדת בעיתונים, שדבורית חברתי מביאה לי. ומדי פעם אני מציצה בהם, כלומר קוראת את הבית-שימוש של החתולים, למעשה. אבל לא את כולם, לא פוליטיקה כמובן, אלא קטעים נבחרים - כמו מדורי אופנה ותזונה. והנה, פתחתי לפני כמה שבועות במדורה הטבעי של רחל טל-שיר במוסף גלריה של הארץ וקראתי שהיא ממליצה שם לא לחפוף את השיער בשמפו - כי הוא מזיק כמובן. כידוע, הלכלוך נעלם זה מכבר מעולמנו רווי הפיח והג'יפה, ועתה, טוענת שם טל שיר שחור על גבי עיתון מלוכלך, לא נותר לנו אלא לעסות את קרקפתנו במיונז (בי נשבעתי) ובטלק נוסח לואי ה-16 - רק שבראשו של הנ"ל, בטרם הופרד מגופו על ידי מאדאם גיליוטין רחשו המוני כינים מאושרות, ואני תוהה האם תפריטן כלל גם מיונז, או רק טלק, או גם לחם, עוגות ועוגיות.
כן, זה מה שקראתי בעיתון היחיד שהיצלתי מהפיפי של החתולים שלי, בטרם שקעתי שוב לדיאטת הוולבק וה-GLAMOUR , הניהליסטית, האסקפיסטית ונטולת המודעות למתרחש בארץ ובעולם. תודה לך, רחל טלשיר, שהבהרת לי במה עוסקים בעיתון לאנשים חושבים (עקום), לפני שחזרתי לים (עכשיו העונה).
השיר - 'הדבר הראשון היפה', חידוש של מליקה איאנֶה לשיר ישן של ניקולא די בארי מסרט איטלקי שלא הגיע למסכים בארץ, רק בדי.וי.די.
|
תגובות (115)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יופי של פוסט.
like:-)
- במקריות גמורה השמיעו הבוקר ברדיו את השיר 'בגלל פליני פאזוליני קוראסאווה וגודאר, לא תפסתי שום דבר'.. אבל זה קצת חמוד.
יופי של ביקורת נתת.
בוקר טוב מיא,
איזה כיף שחזרת לפנק אותנו בפוסט מתוק. ועוד המלצה לסרט עם ז'ראר דפארדיה. ראיתי את הפרומו שצירפת - נראה מקסים - מקווה שאראה בקרוב. אהבתי המלצה אחרת שלך ל"יום החצאית" - סרט נהדר (כמובן שצרפתי גם) , ויש בו הרבה עוצמה.
כרגיל את עושה ערבובים שרק אצלך מצליחים - הסרט - עם המלצה לחפוף את הראש במיונז (מזכיר את ה"הכינה נחמה"..) והחתולים , שיהיה יום נהדר, ותחזרי עם עוד פוסטים, תענוג לקרוא אותך, דפנה
"מזל שיש לי חתולים, כי בזכותם אני שומרת לפעמים על הקשר עם העולם החיצון. זאת אומרת בזכות הבית שימוש שלהם, שאני מרפדת בעיתונים, שדבורית חברתי מביאה לי. ומדי פעם אני מציצה בהם, כלומר קוראת את הבית-שימוש של החתולים, למעשה."
חחחחחחחחחחחחחחח גדול
ואני כבר שבועיים שלושה מתכננת ללכת לסרט אבל לפני שבועיים הסרט לא הגיע לקריון שלנו
ואז אופס נפל לי האסימון שבעצם אני יכולה ללכת לקניון לב-המפרץ שזה יאוש יותר נוח
כי עולה על הרכבת בעכו קקו וכעבור 21 דקות נוחתת בלב-המפרץ
לא צריכה לקחת מונית לא צריכה לחצות כבישים ובעיקר לא צריכה להתחכך במיליוני אנשים
שמציצים בחלונות ראווה מעוצבים לעייפה-
ובלב-המפרץ יש פאבים יומיים להבדיל מלייליים מייללים ואז החלטתי שבעצם לפני הצרפתים
אני רוצה לראות את הסרט האנגלי תמרה דרו
אבל לבינתיים הייתי עסוקה ולבינתיים הרכבת לא נוסעת צפונה או נכון יותר דרומה לכמה ימים כי הם כל הזמן בשיפוצים
אז באתי לשאול מה שלום יופי טופי?
לילה
משטוטי
העולם מושלם, צריך לתקן את עצמנו
כולם קצת ילדותיים - לא ? אולי לא כולם נזקקנו לפסיכיאטרים אבל זה רק במיקרה :)
עם השנים למדתי שחוסר צדק הוא רק ביטוי למה
שמפריע לי באמת .
שבוע טוב ולילה טוב .
מזמן לא
שמחה שחזרה אלייך המוזה.
נהנתי לקרוא אותך.
אני מנסה להבין
אם קריאה
היא בריחה או עיבוד המציאות
אם עיתונים הם פרללים לאסלה
האם ג'ראלד דיפרדיה פשוט יודע את העבודה
האם הפרובינציה מקסימה או מנוונת
האם העיר הגדולה מנוכרת או מחברת
והאם - מי שלא קורא ספרות יפה
עולם שלם סגור בפניו.
ידיד שליי רוטן לועג לפעמים
"לא גוגל ,לא גוגל- אותיות מודפסות -ספרים ,ספרים"
הנושאים שנגעת בהם , או אולי הסרט
- "האגדה למבוגרים"כפי שהצגת אותו
הרהור שמתקיים בי זה זמן .
תודה . .
תודה, מיא. נהניתי מאד.
למרות שאני "גרופי" של סרטי אקשן ולא אבחל באסקפיזם בנוסח הוליווד של פעם- לא הרבה יכולים להשתוות לקסם של דפרדייה, צעיר/מבוגר/רזה/שמן.
כתבת נפלא.
פעם עוד היו צריכים להוסיף לו כריות
את ז'ראר - מאז היותי אשה צעירה אני לא נוטשת, למרות שאת הסרטים הצרפתיים שפעם לא החמצתי, זנחתי בינתיים. המלצתך עושה חשק לראות.
היה כיף לקרוא את תחושותייך על וולבק. הייתי שמח לקרוא מישהו שמצליח למצוא אצלו משהו שונה ממה שאת מתארת, אחרת באמת... הוא צריך להיות אדם די אומלל. לעשות קרירה מחצי הכוס הריקה ומהברנש ששתה את מה שהכילה.
דפרדייה אחראי להתאהבות של אלפי אנשים בקולנוע הצרפתי. הוא שובה ממש.
שוב, יופי של פוסט.
יש ויש -במקרה של אינספשן התוכן באמת מקושקש (אחרים יאמרו עמוק) אבל הסרט מדהים וויזואלית.
ובאופן כללי - תובנות לחיים אני מקבלת הרבה פעמים מוויזואליה ,שנותנת תחושה ,ולאוו דווקא ממילים.
אני מסכים איתך...
דיברתי עם פאנטה ורינגו לפני שהם העלו את התגובה ואמרתי להם שלא צריך להעליב את טופי...
אבל הם היו מאד נחרצים...נשאו לי נאום חוצב להבות בשם חופש הביטוי...ומה פתאום אני בכלל מתערב להם בכתיבה
ואז הם עשו לי אנליזה לא מחמיאה לאופי שלי....ובסוף הם גם אמרו לי שאני בכלל לא סקסי...ואם אני לא רוצה לחטוף מכות מרינגו אז מאד כדאי לי ללכת לקנות להם קולורבי
מה כבר יכולתי לעשות...??
הלכתי לקנות קולורבי...
ובהצלחה עם כל החלקיקים האלמנטריים של מישל.
בזכותך שבתי עכשיו מצפיה בסרט הנפלא הזה.
חשבתי תוך כדי מה קסמו של דפארדייה.. הוא פשוט
לא מאצ'ו!
כמו דובי גדול חמים ויפה בכיעורו, רגיש לסביבה
אנשים, חתולים, ציפורים ולצומח.
אהבתי את המשפט המסכם, אהבה לא תמיד צריכה להאמר
היא פשוט שם (לא ציטוט) גם אם לא משתמשים במילה.
תודה על ההמלצה.
חוץ מזה, יחי האסקפיזם!
כמי שחיה שם 4 שנים גם בניו יורק וגם במיד ווסט
אני באמת לא תיירת.
ואוכל רק להגיד שבמדינה של 200 מליון איש עתירת הישגים
יש לה הרבה מה להציע וכתבתי על כך לא פעם.
גם מבחינת תרבות יש לה פנינים
אבל רוח הדברים השלטת, הם בדיוק מה שכתבתי
ולצערי אנחנו מעתיקים הכל.
אני מאוד איש חיות, אבל בחולדות נתקלתי רק בשנים האחרונות, "האפורות השמנות המביאות מחלות". עשו אותן לבנות והן להיט, ששאלתי איזה חיה אוכל להביא לבתי לחדרי הקט, המליצו לי רבות על חולדה, אמרו שהן להיט ופשוט חיית מחמד מושלמת. שמצד אחד מכילה מאפיינים ואינטיליגנציה של חתולים וכלבים, אבל צרכים ומזון ברמה של מכרסמים קטנים.....ואת ההמלצות קיבלתי מנשים שמצד אחד לא רצו כלב או חתול, אבל מצד שני לא רצו חיה חסרת חיבור כמו דגים או אוגרים.......
וגם בחנויות חיות רבות המליצו לי חולדה. אבל אז זרקו עלי חתול בעל כורחי והיה כאן שנה עד שמצאתי לו בית נהדר ארמון טירה לכל דבר....והוא המלך בה
אחלה סרט גם לטעמי, השאלה מי באמת ירצה לראות אותו איתי.
כיף שאת כותבת!!
גם אנחנו אתמול היינו בים. היה מ ד ה י ם!!
חופים ריקים, מים שלווים, נעים, ורק כמה יתושים מעצבנים שהשאירו עלי סימנים....אבל זה רק בחוף נחשולים/דור, אין לך מה לדאוג
מסכימה איתך התאהבתי במשחק ובמראה שלו בסרט דנטון תחילת שנות ה-80
אה. אופס. רק עכשיו ראיתי שיש מיקי לפניי בתגובות :)
(התכוונתי למיקי מהפוסט, שלמיטב הבנתי הוא אחיך ההורס)
אבל אין עליו מבחינת משחק
שוה כוכב
ומוקרן גם שם
אני עם מיקי.
(כלומר, טרם הזדמן לי, אבל מי ייתן)
ובכל זאת.... תמיד נעים לראות סרטים איתו.
איך זה זה?
לוק בסון הוא הבמאי הצרפתי הכי אמריקאי שיש. לא הייתי נותנת אותו כדוגמא לקולנוע אירופאי.
והסרט inception שהזכרת -תענוג צרוף , ויזואלי. לא צריך לקחת את נפתולי העלילה שלו יותר מדי ברצינות -הוא פשוט מדהים ביופיו ומפתיע בהמצאות הוויזואליות שבו.
לגבי מיונז - את זה לא קראתי. אבל רחל טל שיר בהחלט כותבת דברי טעם ואני קוראת אותה בקביעות. מאוד מעניין ומעורר מחשבה תמיד.בהחלט לאנשים חושבים.
קלעת לדעת גדולים. הנה חלק:
"בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר" (עגנון, "סיפור פשוט")
"קשה להתחרות בכשרון ההמצאה וההפתעה של המציאות, ולכן בבואי לרקום עלילות בדויות, אני מתייחסת אליה כאל יריבה רבת-עוצמה, שאין ספק שידה תהיה תמיד על העליונה." (גבריאלה אביגור-רותם)
ויש עוד...
תודה לאל שיש עוד מישהי כמוני בעולם הזה!!!!!!!
נוגע ללב=כבר גורם לי לרצות לראות
תודה על הפוסט
מקסים!
ועכשיו לגבי שימושי המיונז האחרים.
לא חדש, העניין הזה של גיוס המיונז לטובת השיער <וגם הפנים, כמסיכה, מאוד מזין: רק חישבי על המרכיבים של המשחה הלבנה הזאת>, אבל מה, לא כתחליף לשמפו אלא כמסיכה לשיער.
לפני שנים, ואני מעלה פה נשכחות, המליצו לי על טיפול מיונזי לשיער. מניחים על הראש, מעסים את הקרקפת ומריחים כמו סלט <במיוחד אם מוסיפים גם שמן זית לתערובת> למשך עשרים דקות. אחר כך חופפים - רצוי היטב, אלא אם מישהי דלוקה על ריח הסלט בראשה. השיער יוצא מה זה עם ברק יפה. מומלץ במיוחד לבעלות שיער יפה, אבל, אני חוזרת שוב, על תקן של מסיכה מזינה לשיער ולקרקפת ולא על תקן של שמפו.
אה, ואם יש לבת אדם נשירת שיער, מומלץ לה לעסות את הקרקפת במעט אלכוהול-ספירט <יש במדפי המשקאות החריפים בסופר>. אין צורך לחפוף. אחרי שלושה-ארבעה ימי עיסוי כאלה, אף שערה משערות ראשך לא תיפול ארצה וזה בדוק.
הנ"ל למגינת ליבם של יצרני הקוסמטיקה. ויש עוד טיפים כאלה שעובדים פשוט שיגעון, יותר טוב מכל טיפול קוסמטוחוכמולוגי אחר.
איך אני יודעת? ניסיתי. אני אדם סקרן.
בלייד ראנר אחד הסרטים האהובים גם עלי ואחראי עליו רידלי סקוט-בריטי למהדרין[נכון הסרט אמריקאי]
. מה לעשות? אבל אני מסכימה אתך וזו עובדה גם אם לא אסכים, שגם הוליווד הנפיקה סרטים נהדרים
אם משווים את כמות הסרטים שמפיקים בהוליווד כמה מאות בחודש, תוכל לזכור כמה עשרות שראית
כל חייך. ויש במאים נפלאים ואפילו שחקנים נהדרים. ואני בכלל לא פרנקופילית כמו בעלת הפוסט
אני אפילו מתעבת את הצפרדעונים האלה. אבל משהו בכל התרבות האמריקאית שאנחנו נוטים לחקות
לא לקח את ישראל למקומות טובים, ולכן בסך הכל אני מתעבת את התרבות האמריקנית העכשווית.
הדבר הראשון- את הניחוח האירופאי שמרוחק מהביצה ההוליוודית ונותן לי תחושה טובה בניגוד לבחילה שאני חוטפת מהוליווד. הדבר השני- אני לא יודעת אם הוא סקסי היום, הוא באמת הגיע למימדים חסרי תקדים ג'רארד, אבל הוא נותן תחושה טובה. משהו בעיניים, משהו נונשלנטי שגורם לנו הנשים לאהוב אותו. והכי חשוב בעיני, שסוף סוף אני קוראת פוסט נעים שעושה לי חשק לראות סרט, וללא אף מילה על תוכניות ריאלטי שמזעזעות את עולמי.
El Qualité!
למרות שיש גם נפילות.
איך שהוא זה מזכיר לי את ההשואה בין אצולה ותרבות לבין
נובו רישים חסרי תרבות וצניעות, יותר אמיתי ואותנטי.
אז מבחינתי - אני חובב סרטים טובים וממש לא משנה לי מאיפה הם באו ובאיזה מבטא מדבר הבמאי שלהם. (נו, טוב, חוץ מסרטים קוריאנים שבהם מתבוננים במשך שעה בצבע מתייבש על קיר)
כך או כך - אחד הסרטים היותר אהובים עלי- ever, הוא "בלייד-ראנר". אמריקאי למהדרין.
(ו-ניקולה די בארי, הוא ערס-זקן-איטלקי-שאין-דברים-כאלה)
אף פעם לא השתגעתי על ג'ראר דפארדייה
שאין להכחיש שהוא שחקן נהדר וכן שובו של מרטין גר
קראתי את הקדימון על הסרט הזה לפני זמן מה ובטח שאלך לצפות בו איזה אחר צהריים בקריון
אגב שם הסרט כבר עשה לי חשק
וכבר הרחתי את ניחוח האוירה
~
מיונז לשיער זו לא המצאה של רחל טל-שיר
בילדותי שמעתי על כך מאמא שלי שלא היה שיער כשיער שלה.
~
עיתונים זה טוב לבית-שימוש לחתולים יופי של מיחזור
לניירות האינסופיים הללו שמצטברים אצל דבורית
~
כן לים
תקופה נהדרת
שבת שלום
היתה תקופה שראיתי המון סרטים צרפתיים, וכמובן תמיד אהבתי את ג'ראר דפרדייה. זוכרת במיוחד את שובו של מרטין גר....נדמה לי שגם היה סרט בו שיחק עבריין או משהו.
לפי התמונה הוא אכן השמין.....אבל אני תמיד טוענת שיש אנשים שבכוח אישיותם משכיחים גם כאלה פגעי זמן.....
(לא יודעת מה יש לי עם נקודות היום)
מהפוסט שלך הסקתי,
שכדי לקרוא עיתון לאנשים חושבים
אני צריכה למצוא לי חתול
לגדל אותו בתוך הבית
ולבקש חברות מדבורית.
אהבתי מאוד את הפוסט, את הכתיבה הקולחת
ואת דפרדייה הדובון ארוץ כמובן לראות.
שבת שלום
וגם נהנתי מאוד מהפוסט, מהתחלה ועד סופו :-)
דפרדייה לא סקסי בעיני ...אבל הוא בהחלט דמות מעניינת, שחקן מעולה ולא משנה איך הוא ייראה.
לא יודעת איך זה קרה, אכישהו תוך כדי הקריאה של הפוסט הרגשתי שהעולם הוא גדול הרבה יותר ושאני קצת שקועה בעצמי מדי :-) זמן לשינוי :-)
וקולנוע אירופאי הוא בהחלט הצלה
. וכן יש שחקנים שרק משתבחים למרות שהם שמים פס על הצורה.
גם מרלון ברנדון היה ענק ((:. דפרדיה טומן בעברו הרבה הרבה כאוס. משם גם הקסם.
ולגבי עתונים וחתולים, אז אצלי גם עתוני פיפי אין. חתולתי אריסטוקרטית שעושה צרכיפ בארגז.
אין עתונים. כשעברתי דירה קניתי בכדי לארוז...
הולכת לאותם סרטים...
*שלך שרי
לידי גאגא שמה סטייק על השיער ויש כאלה ששמים מיונז:-)
אני ממש אשמח אם בפעם הבאה
תקראי לי להיות הבחורה השלישית בקולנוע :-)
(אין לי עם מי ללכת לסרטים כאלה)
פעם גם אני אהבתי את דפארדייה, אבל באיזשהו שלב הוא החל לצוץ בכל חור, כולל כמה סרטים אמריקאים טיפוסיים, ודי התחיל להימאס ממנו.
אשתי גם מאלה שאוהבים סרטי איכות, אז ביום שני הלכנו ל"מועדון שוחרי הסרט הטוב" בעפולה (שזה שם קוד לאוהבי סרטים שברחו ממחלקה הגריאטרית) וראינו את הסרט סראפין (SÉRAPHINE), על הציירת סראפין מסנליס.
אם לא ראית כבר את הסרט, אז אני ממליץ שתראי אותו, כי הוא משלב שתי אהבות שלך, קולנוע וציור.
למה ז'רמיין? כי אני אוהבת טיפוסים שהם אנדר דוג ולאו דווקא אהובי כל העולם ומלכי הכיתה , מה הם צריכים את אהבתי? והאמת? מהם למדתי את הכי הרבה תובנות על האדם. אגב טעות להגיד שהאמריקאים רואים את הסרטים הצרפתיים 3 שנים לאחר מכן, הם מביימים אותו מחדש באמריקאית, כמו שלושה גברים ונערה אחת ועוד כמה כשלונות אמריקאים והופכים אותם לגירסה סכארינית מעוררת קבס. מזל שאת הסרט "שוקולד" לא עשו בגירסה הוליוודית ושמו בתפקיד הראשי פריס הילטון, למשל.
ומה זה הסיפור המיונזי הזה, איזה מיונז דאייט או הרגיל?
ומיא, לא פגשתי בחיי [זה אולי עוד יקרה, מי יודע] אדם שקיבל אהבה ללא תנאי מאימו. המושג של אהבה ללא תנאי הוא מקסים ואני מכבדת גם את אלה שטוענים שזכו בה. אך אצלי אהבה ללא תנאי נכנסת למשבצת של אינטרפטציות או רשומון. אבל מה רע באהבה עם תנאי? גם בזה העולם לא משופע נכון?
נהניתי מכל רגע.ברור שאני הולכת. רק שאצא מהשפעת המדומה שלי.
ברור לי לגמרי שזה בדיוק סוג הסרטים שיגרמו לי לעונג גדול.
מיונז, לעומת זאת, אני מעדיפה בתוך הכריך שלי, פחות בתוך השערות (עם כל הכבוד למומחית המייעצת).
מיונז? - לא נראה לי.