כעת הגיעה העת ל'שאלת השאלות': “מהי  עצבות דיכאון בריאה?” או במילים אחרות: “האם העצבות חייבת לכלול גם יגון דיכאון וסבל?”

אספר לך סיפור.

בתקופה בה הייתי מתלמד חסר בטחון, עבדתי כחלק מסבב ההתמחות במחלקה האורולוגית במרכז הרפואי של אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. אחד המאושפזים במחלקה היה איש קשיש שעבר ניתוח להסרת גידול מהכליה. הצוות חשב שיוכל להשתחרר בקרוב, אבל תפקודי הכבד שלו החלו פתאום להתדרדר והבדיקות גילו שהגידול כבר שלח גרורות לכבד.

לא הייתה כל דרך לטפל בסיבוך עצוב ודיכאון זה. הכבד כבר כמעט ולא תיפקד והקשיש הלך ונחלש. אשתו, שהייתה מודעת לחומרת המצב, ישבה לידו יומם וליל ללא הפסקה וכאשר גברה עליה העייפות, נשמט ראשה על מיטתו למספר דקות. היא לא זזה ממנו. מידי פעם, הייתה מלטפת את ראשו ואומרת לו: “אתה בעלי ואני אוהבת אותך".

בערב, ביקש ממני הרופא התורן להישאר עם החולה ולטפל בו. דיכאון כשנכנסתי לחדר, שמתי לב שהוא בשלבי גסיסה מתקדמים. בחדר נכחו שמונה או עשרה קרובי משפחה, חלקם צעירים וחלקם מבוגרים. אחד מבניו, שחש שחיי אביו מתקרבים לקיצם, ביקש ממני להוציא את הקתטר שרוקן את השתן מהשלפוחית של החולה. הבנתי שפעולה זו תרמוז למשפחה שהאיש עומד למות, לכן הלכתי לשאול את צוות האחיות מה עליי לעשות. הן ייעצו לי למלא את בקשת הבן מאחר שהאב אכן מתקרב לרגעיו האחרונים. חזרתי לחולה ובצעתי זאת לעיני כולם. כשסיימתי, הם הבינו שתמיכה מסוימת הופסקה והבן אמר: “תודה. אני יודע שהקתטר לא היה נוח לאבא שלי, הוא ככל הנראה מעריך אותך על פעולתך". לאחר מכן, כמו לאשר את משמעות הרמז, שאל: “דוקטור, מה המצב?”

הרגשתי זרם פתאומי של עצבנות ודיכאון. חשתי קרוב לאדם העדין והמנומס שגסס מולי על המיטה. הוא הזכיר לי את סבי. שמתי לב שדמעותיי זולגות על לחיי. היה עליי להחליט אם לעמוד שם ולהניח למשפחה להראות את הדמעות, או לצאת  ולהסתיר את רגשותיי. בחרתי להישאר ואמרתי ברגש: “הוא אדם מקסים, הוא עדיין יכול לשמוע אתכם,  זה הזמן להתקרב אליו ולומר לו שלום", ואז יצאתי מהחדר ובכיתי. קרובי המשפחה בכו אף הם וישבו על מיטתו כאשר דיברו אליו ונפרדו ממנו לשלום. כעבור מספר דקות מת האיש.